17/9/2000
שניהם התרוצצו בבית, מנסים לנקות כמה שיותר בכמה שפחות זמן. זורקים אחד לשני חפצים וזורקים את כל הזבל שצברו בשבועות האחרונים ולא ניקו אחריהם. מהסלון למטבח לחדרים שלהם עד לאמבטיה ולחדר האורחים הגיעו, הכניסה לבית הייתה מלאה בכל הבלגן של החדרים האחרים שנהיו יותר מסודרים.
היו לשניהם בסך הכל שלוש וחצי שעות לסדר את כל הבית, והשלוש שעות האחרונות היו מעייפות מידי, כל חדר הצליחו לסדר בשלושים ושש דקות בדיוק. לא פחות ולא יותר. ואת החצי שעה האחרונה השאירו לזרוק את כל מה שזרקו בכניסת הבית.
ידיו של לואי הועמסו בשקיות ורגליו היו במרתון בין פח הזבל אל כניסת הבית, חמש פעמים ובכל פעם שקיות מלאות בידיו. כמות הזבל שצרבו הייתה כל כך גדולה שבכל כמה שבעות שמסדרים את הבית לא מאמינים לכל הבלגן שעושים. לאחר הניקיון שניהם מבטיחים לעצמם כל פעם מחדש לא לחזור על הטעות הזו, אך כאשר הזבל והבלגן מתחיל להיווצר הם דוחים את הניקיון לדקה התשיעיים כאשר כבר חייבים לנקות.
״סיימנו?״ לואי התנשף והניח את ידיו על ירכיו מתנשף ״אני חושב שפעם הבא נסדר יותר מוקדם ונשמור על הסדר״ לואי התיישר ושילב את ידיו עם מבט לא משוכנע ״אמין״ הניד לשלילה והלך לכיוון הסלון, התיישב עליו בעצלנות ולוקח ספר שמצא בבלגן שהיה ותכנן לקרוא אותו אך שלא מצא אותו וויתר עליו.
אביו בא אחריו והתיישב לצידו עם ראשו נפול קדימה בעייפות ״היא אמורה להיות פה עכשיו״ הסתכל לכיוון בנו ושניהם הסתכלו אחד על השני מחכים לדפיקות המוכרות על דלת הבית פעם בחצי שנה, מחכים שהביקור יגמר ויוכלו לחזור לשגרה היומית שלהם.
חמש דפיקות בדיוק נשמעו ברחבי הבית והבנים קמו במכה אחת והלכו לכיוון הדלת ״אתה הקטן ואותך אוהבים, תפתח את הדלת״ לואי הניד לשלילה ״תתבייש לך, אתה מקריב קורבן״ מבט מאוכזב וציני על פניו והוא פנה לכיוון דלת הבית ופתח אותה.
רואה את אימו עם שקיות מלאות וחיוך מאושר על פניה ״היי אמא״ התלהב וקפץ עליה בחיבוק דוב ״היי לואי״ חיבקה אותו גם כן ונשקה ללחיו מספר פעמים בגעגוע גדול שהיה לה אליו, בכל זאת.. לא ראתה אותו למשך שנה.
ששחרר את החיבוק הסתכל מאחורי אימו וראה ג׳ונסון (בן זוגה של אימו) והתקרב לחבק אותו ״היי לואי, איך אתה?״ שאל אותו ולואי התרחק ממנו באיטיות ״אני בסדר.. איך אתה?״ עם כל זה שלא הכי מחבב את ג׳ונסון הוא חייב להתנהג אליו בכבוד הראוי לו, כי למרות כל חוסר האבה שלו אליו הוא קשור לאימו.
שנכנסו לבית אימו של לואי ישר התחילה להסתובב בין החדרים ואביו עמד צמוד לידו ״אני מקווה לציון חמש.. פעם שעברה היא נתנה לנו שלוש״ קולו נשמע באוזנו של לואי ״אני בטוח בשלוש גם הפעם״ אביו הניד לשלילה ונאנח, שניהם התיישבו בסלון מתבוננים באישה שמסתובבת בבית חסרת מעצורים.
YOU ARE READING
Hurt Feelings // L.S
أدب الهواةאני לא הייתי נרפא אף פעם עם שינון מילים. הפאנפיק נכתב על השיר All Too Well של טיילור
