אהבה בגיהינום

פרק 1

נסענו ברכבת צפופה, כבר חמישה ימים ,אם הספירה שלי נכונה בכלל, אור היום לא מצליח לחדור את קרון הפלדה אבל
מידי פעם אני מצליחה לראות דרך חורים.
קרון מספר 8 שבו אני נמצאת ,צפוף כל כך שאין
מקום שאפשר לעמוד בו בלי לדרוך על מישהו
והנאצים יימח שמם יודעים את זה מישהו פה כבר
שבר את הרגל ,אני והמשפחה שלי יושבים בסוף
אבא שלי מחבק את אח שלי הקטן ניק,
בן השבע ואמא שלי מחבקת את אחותי הקטנה אוליביה בת
השתיים עשרה.
אני ישבתי בצד מסתכלת על כולם.
הגרמנים הארורים ישבו ביציאה של הקורונות מדברים בינהם בקולי קולות בזמן שאנחנו היהודים היינו בשקט מופתי כי אוי למי שיוציא ציוץ.
אמא ואבא שלי התלחששו בשקט מחליפים מילים שקטות וניק ואוליב נרדמו כי אין לנו מה לעשות חוץ מלישון ולנשום.
שקעתי במחשבות שנאה לגרמנים אשר יום אחד החליטו פשוט להוציא אותנו מהבתים שלנו ולזרוק אותנו באיזה קרון בטענה שאנחנו הולכים למקום טוב יותר, בולשיט, אני לא מאמינה למילה שיוצאת להם מהפה.
כי איך שהגענו למסילת הרכבת התייצבו גדודים של חיילים
עם נשקים כבדים ושמרו שאף אחד לא יברח.
למה שנרצה לברוח אם אנחנו הולכים למקום טוב?
איך שעלינו לקרונות החיילים עלו איתנו והשתיקו במבטים מאיימים כל שאלה סוררת שאחד מאיתנו העז לשאול.
החלונות היו חסומים בתייל ובקורות עץ ועל הדלת שמרו החיילים ומנעול כבד חסם כל תקווה לבריחה.
האוכל הידלדל מיום ליום עד שכבר לא קיבלנו יותר משתי פיסות לחם ביום ותפוח מרקיב.
קול בכי חזק נשמע לפתע קוטע את מחשבותי ,
בשקט ששרר הבכי נשמע כמו זעקה צורמת.
צמרמורת של פחד לתינוק עברה בגופי התינוק שבוכה בטח רעב הגרמנים לא מביאים לנו מספיק אוכל ככה שיוצא שתמיד אנחנו נשארים רעבים ולאט לאט
הרעב מצטבר...
אחד מהחיילים הנאצים קם מתנשא מעלינו הוא חיפש את מקור הרעש.
בצידי הקרון ישבה אישה עם תינוק בחיקה היא ניסתה להשתיק את התינוק בעזרת בד חולצה אבל הוא התחיל להשתעל אז היא מיד הורידה את הבד מאפשרת לתינוק לנשום נורמלי, אבל הבכי שלו התחדש ותוך שניות החייל עמד מולה.
היא רעדה בפחד וחרדה וניסתה להחביא את התינוק בין ידיה הדקות אבל החייל תלש את התינוק מיידה תופס אותו בחוסר עדינות מובהק בזמן שהאישה המסכנה מייללת בצער ומבקשת רחמים.
אבא שלי חפן את ראשה של אמי לא רוצה לתת לה לראות את מה שיקרה ואמא שלי אספה את ניק ואוליביה קרוב אליה,
היא סימנה לי להצטרף אבל ניערתי את ראשי לשלילה אבא שלי לחש לי לא להסתכל אבל לא יכולתי להסיט את מבטי מהתינוק אשר עכשיו ממש צרח בכאב.
עיני נמלאו דמעות כאשר האישה נתלתה על החייל מתחננת שיקח אותה במקום אבל הוא פשוט העיף אותה ממנו בקלות והרים את התינוק מהראש האישה התחילה לצרוח והאנשים האחרים שישבו לידה ניסו לרסן אותה.
לא יצא לה שום דבר מלריב עם חייל חוץ ממוות בטוח.
החייל התחיל לצחוק ברוע ואמר "תתחנני" הוא הסתכל עליה כאשר כרעה על הרצפה והתחילה להתחנן בעיניים דומעות החייל הרים את התינוק גבוה יותר ועיניה נקרעו לרווחה כשהוא הטיח את ראשו של התינוק בקיר הרכבת נשמע צליל מחליא של התרסקות וראשו של התינוק התלתל חסר חיים הרגשתי שאני עומדת להקיא וקולות הקאה יצאו מגרוני אבל אבא שלי הניח את ידו על פי כדי שאשמור על שקט
"אל תקיאי אחרת לא יישאר לך כלום בבטן" הוא לחש ועיניו נצצו בלעתי את הבחילה מרגיעה אותה והסתכלתי על האישה היא היתה ישובה על הרצפה כשבידייה נמצא התינוק שלה היא החניקה זעקה כי ידעה שהחייל מחכה לזה כדי להרוג אותה כשראה שהיא שותקת הוא לקח את התינוק מבין ידיה וזרק אותו ליד חבריו הם צחקו ורציתי להרוג אותם אחד אחד דמעות עלו בעיני ואבא שלי חיבק אותי
"אני מצטער שאתם צריכים לעבור את זה" הוא לחש לי.
עיוותתי את פני מנסה לעצור מהדמעות לרדת הסתכלתי על האישה.
היא נשארה באותו מקום שהייתה בו מקודם לא זזה מלמטר והסתכלה על בנה שהיה זרוק לרגלי החיילים ידעתי שאם לא יגשו אליה בקרוב היא תעשה משהו טיפשי אז הסתכלתי בעיני אימי מחפשת אישור למעשה שאני עומדת לעשות.
כשמצאתי אותו זחלתי לכיוון האישה.
אף אחד לא צייץ לעברי גם אחרי שבעטתי בהם בטעות הם
ידעו לאן אני הולכת.
אחרי כמה פעמים שאנשים נאנקו אחרי
שעליתי עליהם נמאס לי לזחול אז קמתי והזדקפתי.
אם למות אז בגב זקוף. חשבתי לעצמי
צעדתי לעבר האישה מנסה לא לדרוך על אף אחד באיזשהו שלב האנשים כבר התחילו לפנות לי את הדרך.
בקצה של הקרון ישב נער שלא הוריד את מבטו ממני הוא ישב במקום אפלולי שהאור לא הגיעה אליו כל כך אז לא ראיתי את פניו אבל ראיתי עיניים בורקות ותווי פנים חדים.
התעלמתי ממנו והלכתי לאישה החיילים הביטו בי במבטים מפחידים,
וידעתי שאני עומדת למות.
האישה התחילה לקום לאט מהרצפה היא רעדה ממש,
לא יודעת אם מכעס או עצב
ושניה לפני שזינקה אל החיילים קפצתי עליה מפילה אותה לריצפה "תעזבי אותי" היא צווחה ריסנתי אותה מקבלת כמה מכות יבשות אבל כואבות שבטוח ישאירו לי סימן ,
וכשהיא נרגעה ששחררתי אותה "זה בסדר" לחשתי לה והיא רעדה בין ידי ובכתה חיבקתי אותה חופנת את ראשה בין ידי וליטפתי את גבה היא הרימה את פניה אלי ולחשה סליחה
"זה בסדר ,יהיה בסדר" עניתי לה היא הייתה ממש צעירה מה שלא ראיתי מרחוק ויותר הגיוני שזה אח שלה ולא הבן שלה היא הניחה את ראשה על רגלי והמשיכה לבכות אחרי כמה זמן היא נרדמה עלי החיילים הסתכלו עלי ואחד מהם קם וצעד לעברי הורדתי אותה ממני בזהירות והתיישבתי לפנייה הוא נעמד מולי אחרי שרמס את כל מי שלא זז מהדרך שלו והתנשא מעלי מלמלתי תפילה חרשית שלפחות אני אמות מהר
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל לא עניתי לו כי ידעתי שאני לא אשלוט על פי ולא רציתי לתת לו יותר סיבות לפגוע בי ונראה שזה מעצבן אותו הוא שלח את ידו אלי וסגרתי את עיני בפחד הרגשתי את ידו מלטפתי את ראשי והתאפקתי לא להעיף אותה משם פתאום הוא תפס לי בשיער מושך אותי לעמידה נאנחתי בכאב והרגשתי שאם הוא לא ישחרר יתלש לי כל השיער נעמדתי על קצות העצבעות אבל בגלל היותי נמוכה מאוד לגילי היה לו קל להמשיך ולמשוך את שיערי למעלה דמעות צצו בעיני ושמעתי את זעקותיה האילמות של אימי ואת מילמולי ההרגעה של אבי אם יש משהו אחד שלמדנו בימים האלו זה שלגרמנים אין רחמים ואם אמא שלי תתערב הם יהרגו גם אותה בלי היסוס הוא משך אותי מהשיער לעבר חבריו זורק אותי לרגליהם הסתכלתי עליהם בפחד וניסיתי להתרומם מהרצפה אבל אחד מהם בעט בי גורם לי להשתטח בחזרה נאנחתי בכאב כל גופי דאב והרגשתי את פעימות ליבי דמי געש בכעס והתאפקתי לא להתנפל עליהם
היו שם בסך הכל 4 חיילים בסביבות גיל העשרים הם ישבו במעגל ואני באמצע אחד מהם עזר לי לקום וחיכתי למכה שלא הגיעה הסתכלתי עליו מנסה להבין מה הוא עושה אבל לא הספקתי כי אותו חייל שהביא אותי אליהם הושיב אותי על ברכיו ואחז במותני כדי שלא אברח צמרמורת של גועל עברה בגופי והסתכלתי לכל מקום חוץ מאל החיילים עיני תפסו את עיני אבי וזה היה נראה שהוא עומד לקום אז ניערתי את ראשי בנחרצות מסמנת לו שלא יבוא החייל תפס את ראשי מבין ידיו וניסה לראות לאן אני מסתכלת מיד הסתכלתי למקום אחרי רואה את הנער ממקודם מביט בי ,
בתכלס כל מי שהיה על קרון מספר 8 הסתכל עלי מחכים לראות מתי אני אמות כנראה החייל התעייף מזה שאני יושבת עליו כי הוא הקים אותי משאיר אותי לעמוד לעיניהם הבוחנות של החיילים הם סרקו אותי במבטם ונשכתי את שפתי בפחד זה שהרים אותי מהרצפה לחש להם משהו והם דחפו אותי מחוץ למעגל הבטתי אליהם בהפתעה לא האמנתי שהם משחררים אותי ולא רציתי להרגיש את התקווה הזאת וללכת ואז הם יתקעו לי כדור בגב .
זה שבעט בי משך לי בשיער גורם לי לרכון אליו בכאב ולחש "יש לך מזל שיש לי מצב רוח טוב היום אז שחררנו אותך אבל אם תמשיכי לעמוד פה את לא תלכי בלי עונש" עיוותי את פרצופי בגועל שלא הצלחתי להסתיר הוא שיחרר את שיערי ונתן לי סטירה שגרמה לפרצופי לעוף הצידה וללחיי להיות אדומה אחזתי בלחי שלי בכאב והסתכלתי עליו בזעם.
"אל תדאגי אנחנו עוד ניפגש" הוא אמר עם חיוך מגעיל והסתובבתי ללכת משם הרגשתי שמישהו סוטר לישבני אבל לא הסתכלי אחורה דילגתי מעל האנשים במהירות וצנחתי לחיקה של אמא שלי .
היא הרימה את פני בעדינות בוחנת את לחיי האדומה מהסטירה ונשקה לה בעדינות הנחתי את ראשי על רגליה ועצמתי את עיני מנסה להרגיע את הלחי השורפת כדי לנסות לישון הרגשתי את ידו של אבי על גבי ואת קולה של אוליביה השואלת מה קרה לי.
נרדמתי כשידה של אימי מעסה את קרקפתי הכואבת .