כוח או תשוקה?
כי בסופו של יום, רק אחד אפשר לבחור.
והבחירה היא שלך.
***
13 בדצמבר, 1975
רמוס לופין:
רמוס ישב לבדו באולם הגדול. דיבורים וציחקוקים נשמעו מסביבו בשולחן גריפנדור. בצלחת מולו נפרס טוסט שחולק לארבעה חלקים, ועל כל חלק נמרח ממרח שונה; ריבת אוכמניות, ריבת לימון, חמאת בוטנים ודבש, את הטוסט עצמו הוא חתך למשולשים. הטוסט שפעם עורר בו תיאבון, נראה עכשיו פשוט להפליא, בעיקר בבוקר שאחרי ירח מלא.
סביבו בספסל נשארו המקומות של חבריו ריקים. ג׳יימס ופיטר ישבו ליד חבורת הבנות. ורמוס כמעט לא יכל להתעלם מהמבטים שתקע בו ג׳יימס כל כמה דקות. למרות העקשנות של ג׳יימס ומאדאם פומפרי, רמוס הצליח לשכנע אותם שהוא בסדר ושהוא יכול לאכול את ארוחת הבוקר באולם.
אבל הוא לא הרגיש ׳בסדר׳. הוא הרגיש כאילו הוא טובע. הוא הרגיש כאילו הוא טובע וגלגל ההצלה לא מופיע. אבל הדבר שהכי הפחיד את אותו, היה שהוא אפילו לא ניסה לשחות.
רמוס בהה במקום הריק מולו. המקום שפעם מילא סיריוס. סיריוס שתפס כל כל הרבה מקום בליבו של רמוס. סיריוס שתמיד מילא את החלל הריק.
איך אפשר לדמיין עולם בלי סיריוס בלק?
עדיף כבר לדמיין עולם בלי צחוק, ובלי שמחה.
רמוס בהה במקום הריק מולו. המקום שפעם תפס סיריוס בלק. הוא ניסה לדמיין את סיריוס, יושב שם, מצחקק, כמעט לא יכול להישאר במקום. אבל המקום מולו נשאר ריק. ורמוס ידע. הוא ידע שגם אם סיריוס יחזור וימלא את המקום, זה לא יהיה אותו הדבר. זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
הוא חיפש בעיניו את סיריוס באולם. מצפה לראות אותו מלא אנרגיה, יושב עם אחת הקבוצות. אבל סיריוס לא נראה בשום מקום. רמוס החזיר את מבטו לכיסא הריק שמולו. מבלי לשים לב הוא התחיל להזיז את משולשי הטוסט שעל צלחתו. זה היה הבוקר שאחרי ירח מלא, רמוס היה אמור להיות רעב כאילו לא אכל שנתיים. אבל גם אם היה רעב, לא עניין את רמוס הרעב. לא היה לו תיאבון או אנרגיה בשביל לאכול את ארוחת הבוקר.
עד כמה שניסה להדחיק אותם עד לקצה מוחו, הזיכרונות המעורפלים של אותו הלילה שבו והופיעו כמו הפזקים בעיניו. הוא ראה את סנייפ, תוקע בו את שרביטו ולועג לו. כמו בסרט תמונות, הזיכרונות השתנו. הוא ראה איך מבטו של סנייפ משתנה, מלעג לפחד. הוא ראה את ג׳יימס רץ במעלה המדרגות ותופס את סנייפ. אם זה היה כמו כל יום אחר, רמוס היה מופתע אם ג׳יימס היה מגן על סנייפ. אבל זה לא היה כמו כל יום אחר. זה היה כמו חלום בלעות. כמו סיוט.
הוא ראה איך ג׳יימס עטף את עצמו סביב סנייפ, להוט להגן עליו גם במחיר חייו. ככה היה ג׳יימס. תמיד הגיבור. רמוס היה בטוח שאם ג׳יימס פוטר ימות, הוא ימות מות גיבורים. ימות מגן על חבריו. הרי זה ג׳יימס פוטר הגיבור. ג׳יימס פוטר שהיה לו אגו בגודל של אגם, אבל גם לב להתאים לו.
רמוס ראה איך ג׳יימס וסנייפ מעדו בריצה מטה במדרגות. הוא שמע את הצעדים הכבדים שלהם ואת הציפצופים הקטנים של פיטר לידו. הוא נזכר איך ראה את סיריוס רץ במדשאות לכיוונם מבעד לחלון. הוא זכר את הרוגע שהרגיש באותו הרגע. סיריוס בלק הגיע. סיריוס בלק הגיע בשבילי. אבל אז הוא הריח את הכעס שעטף את ג׳יימס. הוא זכר את הכעס שמילא אותו. לא. לא כעס. זעם. הוא זכר איך הבין מה סנייפ עושה שם. הוא זכר את הזעם. ואז את הרעב שהגיע אחריו. את הצמא. הצמא לדם. הוא זכר כיצד הוא קפץ לעבר שני הנערים שעמדו במדרגות. אלו לא היו ג׳יימס וסנייפ יותר. אלו היו הטרף. הקורבנות.
הוא עצם את עיניו בחוזקה וציווה על מוחו לעצור. בקושי מצליח לעצור את הדמעות שעלו בעיניו. ושוב פעם הוא הרגיש את הרעב. אבל זה לא היה רעב רגיל. זה היה צמא. צמא לדם. צמא לנקמה.
הוא הביט בצלחתו למשך שאר הארוחה, מנסה להתחמק מהמבטים של ג׳יימס. כשהוא ראה קבוצות של תלמידים קמות ויוצאות מהאולם, הוא קם גם הוא. הוא צעד לאורך שולחן גריפנדור, צופה בחבריו מדברים וצוחקים חסרי דאגות. הוא פנה לעבר דלתות העץ הגדולות, מאחוריו הוא ראה את ג׳יימס קם וצועד לעברו, הוא האיץ את צעדיו מנסה להתחמק ממנו. כשהגיע לדלתות הוא היה כבר על סף ריצה. הוא עשה פניה חדה ימינה, לעבר ענף המרפאה.
הוא דמיין בראשו את מפת הוגוורטס, וכמו חצים הוא ניווט את דרכו דרך הטירות, עובר דרך המעברים והמסדרונות הסודיים. כשהיה בטוח שהצליח לאבד את ג׳יימס, הוא עצר ונשען על הקיר, ממלא מחדש את ריאותיו באוויר. הוא הסדיר את נשימתו והתקדם עד לסוף המסדרון, עד לדלתות המרפאה.
הוא נשם נשימה עמוקה ופתח את דלתות המרפאה, מופתע כשאישה צעירה לבושה בבגדי אחות נאחזה בו. מאדאם פומפרי חיבקה אותו חזק וכשהיתנתקה העבירה יד דקה וזהירה בשיערו המבולגן.
״ציפיתי לראות אותך,״ היא אמרה בנועם וחייכה חיוך מרגיע לעברו. ״איך אתה מרגיש?״ שאלה מאדאם פומפרי ולא עזבה את אחיזתה בו.
״אני, אממ.. לא מרגיש ממש טוב..״ אמר רמוס וזייף שיעול, דבר שהיה ברור לגמרי. מאדאם פומפרי צחקה, צחוק חצי מתוק - חצי מריר והניחה יד עדינה על מצחו.
״אני אביא לך שיקוי להוריד את החום,״ אמרה מאדאם פומפרי וקרצה אליו. רמוס חייך חיוך קטן, חיוכו הראשון מאז הבוקר. ״תשמור על החיוך הזה״ אמרה מאדאם פומפרי ולטפה את פניו, היא הסתובבה ופנתה לעבר ארון התרופות שבמשרדה.
היא נכנסה למשרדה והשאירה את הדלת פתוחה, דלת עץ עם קישוטים מגולפים. על הקיר שאליו פנתה הוצמד ארון גדול, ארון ברזל עם דלתות זכוכית. בתוך הארון עמדו מאות, אולי אפילו אלפים, בקבוקים, שיקויים, צמחים וצנצנות. מאדאם פומפרי ניגשה לארון והוציאה ממתחת לחולצתה שרשרת, שעליה נתלה מפתח זהב. היא פתחה את מנעול הארון בעזרת המפתח ואז הכניסה אותו חזרה מתחת לחולצתה. מאדאם פומפרי פתחה את דלתות הארון והוציא מאחד המדפים בקבוק זכוכית מלא בחומר כחול. היא סגרה את הארון והניפה את שרביטה, קול קליק נשמע. היא פנתה לעברו וסגרה את דלת משרדה מאחוריה. מאדאם פומפרי ניגשה אל רמוס והניחה יד זהירה על גבו.
״הנה,״ היא אמרה והושיטה לו בקבוק זכוכית בצבע צהבהב מלא בחומר זוהר כחלחל, עם פקק הברגה שנקשר על ידי חוט בד חום. רמוס לקח את הבקבוק והכניס אותו בזהירות לכיס גלימתו. ״תשתה ממנו פעם בשעתיים,״ אמרה מאדאם פומפרי. ״עד שתרגיש יותר טוב.״
היא חייכה אליו בנועם ופנתה בחזרה למשרדה. רמוס נשאר עומד שם למשך כמה דקות לפני שהסתובב, ויצא מדלתות המרפאה.
YOU ARE READING
Can't live without - Wolfstar fan fiction - סיפור הארי פוטר
Fanfictionאחרי המתיחה, הקשר בין סיריוס לרמוס מתדרדר. רמוס נפגע ומאבד כל תקווה שהנער אותו הוא אוהב אי פעם יאהב אותו בחזרה. סיריוס מרגיש שהוא הרס כל סיכוי להיות עם רמוס, כחבר או בן זוג. וידוי של סיריוס משנה את הכל. אבל האם נאבדה כל התקווה?
