השטן בזרועותיי

פרק 1

עכשיו ערב, והעיר מהבהבת באלפי אורות. "כמה זמן עוד נצטרך לחכות?" אני רועדת תחת אוויר הסתיו, הרוח הקלה מנשקת את רגליי הארוכות והדקות.
אנחנו בתור ארוך לאחד מהמועדונים המפורסמים בעיר בשם 'האדס'. אני לובשת שמלת סאטן אדומה קצרה, צווארון ה-וי שלה חתוך כל כך שזה חושף את רוב המחשוף שלי. אני לא אוהבת אותה, אבל אנה נתנה לי את השמלה הזאת ליום ההולדת שלי, והתחננה שאלבש אותה הערב.
אני נאנחת. לפעמים, חברים הם יותר צרות ממה שהם שווים.
"אנחנו כמעט שם. אל תהיי נוקשה מדי, אנג'ל. הלילה הולך להיות נהדר!" אומרת אנה ונצמדת לזרועי בהתרגשות, עיניה נוצצות ככל שאנחנו מתקרבות לדלת.
למרבה הצער אין לי את ההתלהבות שלה למועדונים ולשידוכים. וכבר יש לי חבר. ועדיין אני כאן כדי ללוות את אנה להערב.
רק להערב. בפעם הבאה אני אצפה בסרטים עם החבר שלי, צ'ארלס.
סוף סוף, אנחנו בפנים ואני שמחה להיות מחוץ לקור. אנחנו הולכות לעבר רחבת הריקודים, עיניי הרחבות מנסות לספוג את התפאורה סביבי. רחבת הריקודים מלאה באנשים רוקדים, מתפתלים כנגד גופו אחד של השני. בשר בבשר. עור בעור. ידיהם נודדות בגופו אחד של השני, מקרבים את עצמם קרוב, עד שכל מה שמפריד בניהם הן פיסות בד. זה מאוד אינטימי, ועדיין אני לא יכולה להתנתק מהמראה. זה כאילו שהם עושים סקס ממש על רחבת הריקודים. אני בולעת רוק, הלב שלי פועם בפראות, פועם כמו כנפיים של יונק דבש.
אנה צוחקת כשהיא מושכת אותי אל רחבת הריקודים, מותניה כבר נעו בקצב אחיד, מוזיקה מהפנטת. המוזיקה מכה באוזניי, הנחיריים שלי מתפרצים בריח המתוק והמסוכן של התאווה סביבי.
"קדימה, אנג'ל. בואי נרקוד לצלילי המוזיקה!" אנה מרימה את זרועותיה באוויר, מנענעת את ישבנה, הראש שלה מתנודד בקצב.
אני עוקבת אחריה, ועד מהרה אנחנו רוקדות עד שהעור שלי מבהיק מזיעה. אני מנגבת את המצח בגב כף ידי, השדיים שלי מקפצים כשאני מנסה להסדיר את נשימתי.
"בואי נלך לקחת כמה משקאות." אנה מהנהנת בראשה במהירות שכן היא גם צמאה מהריקוד.
אנחנו נדחפות דרך קהל של זוגות רוקדים לכיוון הבר. אני מתיישבת על כיסא הבר, ומהנהנת לברמן.
"אנחנו ניקח טקילה. שני שוטים." אנה מזמינה את המשקאות.
הברמן מחייך בנועם בזמן שהוא מסדר את המשקאות שלנו.
אני מסתובבת אל אנה, אבל תשומת הלב שלה כבר על הבחור שיושב לידה. המשקאות שלנו הגיעו, ואני טופחת לאנה על הכתף לתשומת לב. היא מביטה בי במהירות, לפני שהיא לוקחת את הכוס שלה, וחוזרת בחזרה אל הבחור. אני נאנחת.
היא מתחננת שאלווה אותה, ועכשיו היא מתעלמת ממני בשביל איזה בחור אקראי.
אני לוקחת את הכוס שלי ומורידה את האלכוהול במהירות. האלכוהול שורף לי בגרון ואני מכריחה את עצמי לא לירוק ולהשתעל. מי לעזאזל שותה את החרא הזה?
בעיניים מלאות דמעות, אני מרימה את היד שלי בשביל להזמין עוד.
"אנג'ל, אני הולכת לרקוד עם אריק. אל תחכי לי. הוא יסיע אותי הביתה."
אני מביטה בה בחוסר אמון. "אבל מה בקשר לערב הבנות שלנו? זאת הסיבה היחידה שאני כאן!" אני יודעת שאני נשמעת בכיינית, אבל אני עצבנית מדי מכדי שיהיה לי אכפת. היא ביקשה ממני לבוא איתה, ועכשיו היא מבריזה לי עם איזשהו בחור?
אנה מתעלמת מהכעס שבטון שלי, ומצחקקת כשהאריק הזה מחליק את ידו לאורך גבה. "תעזרי לבחורה כאן, אנג'ל. רק להערב. תני לי ליהנות. השיעור מתחיל מחר ואני לא יכולה להיות פיכחת להרצאה המשעממת!"
אני עדיין המומה כשהיא עוזבת אותי עם הבחור החדש שלה לרחבת הריקודים.
אני מתלבטת אם כדאי או לא כדאי לי לעזוב, אבל אני שמה לב שהברמן הניח את הטקילה שלי על השולחן. אני לוקחת את הכוס ובולעת את האלכוהול. אני משתנקת, הראש שלי מסתובב קצת. האלכוהול הוא פוגם המערכת שלי, מצב הרוח החמוץ שלי, הזמזום שמשתק את המחשבות שלי.
"אז הבריזו גם לך, הא?" אני מסתובבת אל הקול. גבר עובר לכיסא הגבוה לידי, שבו אנה הייתה. הוא בטח ראה את ההבעה המבולבלת שלי כשהוא מבהיר, "אני מיקאל. אני הייתי עם הדושבאג הזה (דושבאג: הוא מין טיפוס חסר רגישות כזה, שפוגע באופן קבוע בנשים) שעכשיו מנסה לזיין את החברה שלך על רחבת הריקודים."
אני עוקבת אחרי העיניים שלו לרחבת הריקודים. אכן, אנה ואריק מזיינים על יבש אחד את השנייה, ירכיהם משתפשפים.
אני מחזירה את המבט שלי בחזרה לגבר הזה, כי הוא מעניין יותר מאשר לראות את החברה שלי דוחפת את הלשון שלה לגרונו של הבחור.
"אתה חבר שלו?"
הוא מפנה את תשומת ליבו חזרה אליי ומחייך. הדופק שלי מאיץ, רואה שחיוך שטני על פניו. וואו... הוא מדהים.
העיניים שלי מביטות ברעבתנות עליו. הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממני. העור שלו חיוור, אשר בניגוד גמור לשיערו העבה והשחור במידה מוגזמת.
"לצערי." הוא אומר.
"טוב... אם כי אתה לא נראה כמו החבר שלך." אני עונה.
הוא מביט בי בעניין, עיניו הכחולות חודרות אליי.
אני משלבת את רגליי, פתאום מבינה שהתחתונים שלי רטובים. אני לא מבינה. אני בדרך כלל לא מתנהגת ככה גם לא ליד גברים יפים. החבר שלי הוא גם בחור נאה מאוד, ועדיין הזר הזה יכול להפוך אותי לשלולית של בלגן לוהט רק על ידי נוכחותו בלבד. הוא אחד האנשים הכי יפים שראיתי אי פעם, אבל אלו עיניו שמפתות אותי כמו זבוב לרשת. עיניו הכחולות מסנוורות, כמו קרח מחומם בתאווה, וכאשר הן מנקבות חורים בתוכי, אני פתאום מרגישה עירומה. חשופה. כאילו שהוא מפשיט אותי במבטו.
הפה שלי לפתע יבש, כשהשפתיים הבנויות בצורה-מושלמת שלו מוציאות את המילים. "אז כמו מה את חושבת שאני?" הוא מקרב את פניו קרוב לשלי, קולו נמוך ועמוק.
הלחיים שלי בוערות, ויש לי צורך פתאומי להחליק את היד שלי לתוך התחתונים שלי וללטף את הדגדגן המחומם שלי. התחתונים שלי כבר ספוגים, מתחננים להיפרד מירכיי ולגמור חזק.
"אממ.." אני מציצה בו מבעד לריסים העבים שלי, לפתע לחוצה. "אתה לא משחק עם בחורות." אני לוחשת, הקול שלי נהיה צרוד.
מיקאל מביט בי בהפתעה וצוחק. החזה שלו רוטט בצחקוק בריטון נמוך, עיניו הן מערבולות עם שובבות מסוכנת.
הוא רוכן קדימה, האף שלו קבור בשיער שלי, ושואף בחדות. כל הגוף שלי מעקצץ, מבינה שהוא שואף את הניחוח שלי. שפתיו ליד האוזן שלי, ואני שומעת את מילותיו מנשקות את האוויר, והאוזניים שלי מרגישות לחות עם הנשיפה החמה שלו. "זה בגלל שאני לא עושה ילדות קטנות. אני מזיין רק נשים."
העיניים שלי מתרחבות מעט ואני מאגרפת את השמלה שלי בחוזקה. "אני לא ילדה קטנה!" אני אומרת בכעס.
למה אני כועסת?
אבל מיקאל נסוג בחזרה למושב שלו בגיחוך יבש. "בטח שאת כן. תסתכלי על עצמך, כולך שיכורה. את אפילו לא יכולה לשמור על האלכוהול שלך למטה."
אני מנידה בראשי בכעס ולוקחת עוד כוס, לפני שאני מורידה את האלכוהול במורד הגרון שלי.
"עוד." אני אומרת לברמן בהתנשפות.
"היי... את צריכה להירגע." אני מסתובבת ורואה את העיניים המודאגות של מיקאל בכוס החמישית שלי.
"אני לא ילדה קטנה." אני אומרת בעקשנות, המילים שלי נבלעות קצת.
העולם לפתע רועש מדי, חזק מדי. אני מנסה לקום ומתנודדת על עקביי, אבל מיקאל תופס את הזרוע שלי במהירות.
"את שיכורה." הוא ממלמל.
"אני לא ילדה קטנה." אני אומרת במהירות רבה יותר עכשיו, קצוות שיער נדבקות ללחיים שלי.
"את לא, עכשיו תני לי להוציא אותך מכאן." הוא נעמד כדי למשוך בזרוע שלי לכיוון הדלת, אבל אני מושכת בחזרה.
"תעזוב אותי. אני נשארת. אני שייכת... לעולם המבוגרים."
מיקאל נאנח, ידו עוברת בשיער העבה שלו. אני רוצה להושיט את ידיי ולקבור אותן בתוך השיער שלו. השיער השחור הבוהק הזה, כמו הצבע של החטא עצמו.
על מה אני חושבת? יש לי את צ'ארלס! ועדיין למה אני מסתכלת על הזר הזה עם הדחף לנשק אותו?
"אני לא רומז אחרת. אבל מלאכים לא שייכים לפינה הזו של הגיהנום. את צריכה לחזור. תני לי ללוות אותך." הוא עוטף את ידו הגדולה סביבי ומושך אותי דרך רחבת הריקודים.
אני המומה מדי מכדי להתווכח, נבוכה מכדי לומר משהו.
הוא קרא לי מלאך!