הוואנשוט מתרחש בטרטרוס. אחרי הקרב עם השדות שמעבירות קללות.
"פרסי" אני צונחת לידו, בעודו נחנק מהרעל.
'לא. אני לא אתייאש. זה לא הסוף' אני מקימה אותו במאמץ ומתחילה ללכת. "אני ממשיכה, איתך או בלעדיך בוב" אני מודיעה לבוב/ יפטוס, אך כשאני מסתובבת, אני מגלה שהוא נעלם.
"יהיה בסדר. אנחנו נצליח" אני מנסה לשכנע את פרסי, ואת עצמי. אך לאחר מטרים בודדים, הוא קרס.
'אנחנו לא נוכל להמשיך ככה' אני מבינה, אני מנסה לא לחשוב על כך בעודי משכיבה אותו על הקרקע, דמעות זולגותת מעיניי. 'זה הסוף' אני מבינה 'אנחנו הולכים למות, הגענו עד לכאן לשוא', ואני רק מקווה שהשאר יצליחו לעצור את גאיה.
הוא לוחץ רת ידי, ליחצה קלושה ומחייך, אני מחייכת בחזרה, בעצב, יודעת שזהו, זה נגמר. ידו נרפית ונשמטת לקרקע, החיים נמוגים מעינייו, והוא מת.
"לא" השתנקויות הבכי מטלטלות את גופי. אני מרגעישה יד על כתפי, אני מרימה את ראשי, זה בוב . "הכל יהיה בסדר" הוא אומר, חוד החנית נשלף מהמטאטא וננעץ בחזי. הדם צזורם, אני לא יכולה לנשום, ואז, כלום.
קמתי בבהלה, הם מתים, פרסי ואנבת' מתים. "ניקו!" קולה של הייזל נשמע "ארוחת בוקר!" "אני בא!" אני צועק בחזרה, מתארגן ויוצא, אני צריך לספר להם.
כולם יושבים מסביב לשולחן, נראים קודרים. "יש לי חדשות." התיישבתי, עיניי כולם מופנות אלי בחשש. "פרסי ואנבת'-" אני נושם עמוק, "|הם- הם מתים"
אז כמו שהבטחתי. פרק
