לשחק באש

פרק 1

נקודת מבט: אוולין
״אבא?״ אני שואלת בקול חלש. ״אבא?״ אני חוזרת ולא מקבלת תשובה.
״איפה אתה?״ אני מסתובבת בבית שלנו ולא רואה אף אחד, כנראה הוא שוב הלך לחפש איזו זונה שתמצוץ לו או להשתכר עד שהוא יתעלף. אני הולכת במסדרון, מגיעה לחדר שלי ונשכבת על המיטה שלי.

מרוב עייפות, לא שמתי לב שכבר בוקר, ואחרי שלא באתי לבית ספר במשך שבועיים, תיכננתי ללכת היום, אני לא רוצה לחזור על כיתה י׳ב.
אני מתארגנת ככל המהר שיכולתי ובודקת אם אבא חזר כבר. לא, הוא לא.
לבסוף אני מגיעה לבית ספר לקראת השעה השנייה ונכנסת לכיתה.
״סליחה על האיחור, המורה״ אני אומרת במהירות ומתקדמת למקומי. ״אוולין!״ אני שומעת את קול מוכר ואני מסתובבת. ״גרייס!״ אני עונה באותה התלהבות. גרייסי, שאני קוראת לה גרייס, היא החברה הכי טובה שלי. ״בואי שבי לידי״ היא אומרת ומצביעה על הכיסא הריק לידה. אני מתיישבת לידה והיא מחבקת אותי. ״למה את לא עונה להודעות שלי? אני ממש דאגתי לך?״ היא לחשה לי. ״אה, הטלפון שלי נפל לאסלה״ אני משקרת. האמת היא שאבא שלי ניפץ לי אותו לרסיסים, אבל אף אחד לא יודע על המצב בבית שלי. לפני שאבא שלי תפס את אמא שלי שוכבת עם גבר אחר הכל היה בסדר, אבל אחרי זה אבא שלי הפך לבן אדם אחר. אני בקושי רואה אותו- ובמקרים שאני רואה אותו הוא מכה אותי, ובימים הטובים שלו הוא שכוב על הספה שיכור לגמרי.
״אני לא מוכנה לסבול את זה שאת לא מדברת איתי, את חייבת לקנות אחד חדש״ גרייס אומרת לי וקוטעת את המחשבות שלי. זה כנראה לא יקרה.

סוף סוף אני שומעת את הצלצול של ההפסקה. אני הולכת בעקבות גרייסי לשולחן שאני לא כלכך משתלבת בו, אבל הם החברים שלה והיא רוצה שאכיר אותם. ״חברים, זאת אוולין, החברה הכי טובה שלי״ היא מציגה אותי בפני כולם, ״את מהכיתה שלנו, לא?״ בלונדינית יפיפיה שאלה אותי והנהנתי. אני לא ביישנית- שלא תבינו אותי לא נכון, אבל עם אנשים שרק הכרתי- אני כן. ״מה יש לכם עכשיו?״ שאל מישהו שנראה לוהט בצורה יוצאת דופן, היו לו עיינים אפורות וכהות ושיער חום, הוא נראה כמו מלאך. ״מתמטיקה״ גרייסי עונה לו בפרצוף שאומר ״תהרגו אותי עכשיו״.
״אנגלית, רוצה להבריז?״ זואי, שמעתי שמישהו שקרא לה ככה, שיושבת על ברכיו שואלת. ״אני בעד, בייבי,״ הוא אומר וממשיך ״רוצה לבוא אליי?״
״יש אצלך מישהו בבית?״
״הבית לגמרי פנוי״ הוא מסיים וזואי מתרצה והולכת בעקבותיו. דוחה.

״ומי זו היפה הזו?״ מצטרף אלינו נער שאני די בטוחה שראיתי כבר בבית ספר שלנו.
״מה אתה רוצה בנט?״ גרייסי שואלת בקרירות. ״כלום, אני לא יכול פשוט לדבר איתכם?״ הוא שואל בתמימות שאני רואה שגרייס לא מאמינה לזה. הם מכירים? ״אז כמו ששאלתי, מי זאת החדשה?״ הוא חוזר ולפני שאני מספיקה לענות גרייס מתערבת, ״לא זכור לי שזה עניינך, והיא לא חדשה, היא פה כבר מתחילת שנה״ טוב, זה בערך נכון, חוץ מהעובדה שאני באה לבית ספר פעמים רחוקות מאוד. הנער, שמתברר שקוראים לו בנט, מתיישב לידי. ״אני יכול לדעת מה השם שלך?״ ולפני שגרייס קוטעת אותו אני מספיקה לענות, ״אוולין״.
״שם יפה,״ הוא אומר בחיוך, ״נתראה, אוולין״ הוא אומר ומדגיש את השם שלי.
״אל תדברי איתו, הוא סתם בן זונה״ גרייס מודיעה לי לפני שאני מספיקה להגיד משהו. ״הוא נראה נחמד דווקא״ הוא לא נראה לי כמו שגרייס אמרה שהוא. ״את מכירה אותו אישית?״ אני שואלת את גרייס. ״כן, והייתי מעדיפה לשכוח את התקופה הזו״. התקופה הזו? הם היו בני זוג? ״התמזמזו והזדיינו כמה פעמים ואמרתי לו שאני לא רוצה לעשות את זה אם הוא לא יכול להתחייב לקשר אמיתי, וזה צלח למשך כמה ימים, עד שתפסתי אותו יורד למישהי במלתחות״ היא מסבירה כאילו היא קוראת את מחשבותי. ״איזה חרא״ אני אומרת.
״כן, אבל ידעתי שזה לא יכול להימשך הרבה זמן, בנט הוא לא בן אדם של התחייבות, הוא מזיין ועובר לבחורה הבאה,״ היא עוצרת וממשיכה כשהיא רואה את המבט על הפנים שלי, ״אל תחשבי על זה אפילו״ היא מזהירה ואני צוחקת. ״הוא לפחות היה טוב?״ אני שואלת ומתלוצצת. ״אוולין״ היא אומרת בטון מזהיר.
״גרייסי״ אני מחזירה באותו הטון.
״אוולין״
״גרייסי״
״אני שונאת אותך״ היא נכנעת. ״שתינו יודעות שאת מתה עליי״ אני מחייכת את החיוך הכי מתוק שלי וכל אחת הולכת לשיעור שלה.

״המקום הזה פנוי?״ אני מרימה את מבטי ורואה את בנט המחייך מולי. ״לא״ אני אומרת והחיוך שלו מתרחב. ״מה אתה רוצה?״ אני שואלת בעייפות. ״כלום״ והוא מתיישב לידי. ״אמרתי שמקום הזה תפוס״
״אה כן? אז מי יושב כאן בדיוק?״ הוא רואה שאני לא עונה ומחייך חיוך מנצח.
״אני״ אני רואה את אותו הנער שהלך בהפסקה עם זואי, כנראה הוא חזר. בנט לא מוציא מילה ומתיישב במקום שלידי.
״צ׳ייס״ הוא אומר ומושיט לי את ידו. ״אוולין״ אני אומרת ולוחצת אותה.
״תודה״ אני אומרת לו. אני ממש לא רציתי לשבת ליד בנט הזה. ״אין על מה, למישהו כמו בנט לא מגיע לשבת ליד בנות כמוך״ בנות כמוני? זה טוב? זה רע? אני מחייכת אליו ולא זוכה בחיוך בחזרה, אלא במבט עמוק ישר אל תוך עייני.

אבא שלי עדיין לא חזר הביתה, אני תוהה אם הוא בכלל יחזור, וכבר לא אכפת לי. הוא יכול לחזור, הוא יכול להישאר איפה שהוא, אני כבר לא שמה זין.
אני שומעת את הטלפון מצלצל ואני עונה. ״הלו?״
״הלו?״ אני שומעת קול נשי ומודאג מעבר לקו. ״מי זה?״ אני שואלת. ״אני אווה, אני אחות בבית החולים, רק רציתי לעדכן אותך שאבא שלך נמצא שיכור ומעולף היום בבוקר, הבאנו אותו מיד לבית החולים.״ אוי, נהדר. עוד משהו שאני צריכה לטפל בו.
״אני בדרך״ אני אומרת ומנתקת את השיחה. אני רגילה לזה, כל פעם כשאבי עוזב הוא נמצא או בבית החולים, או במקרה הרע- בכלא.
אני מתניעה את הגרוטאה שאבא שלי קורא לה אוטו ומתחילה לנסוע לבית החולים.

״אוולין, חמודה?״ אני רואה את האחות מתקדמת אליי. ״אבא שלך בחדר 115, זה בהמשך המסדרון״ היא מסבירה לי ומצביעה על החדר.

״אבא?״ אני שואלת בקול חלוש כשאני רואה את אבא שלי שוכב על המיטה, נראה חצי מת.
״אוולין, טוב לראות אותך, את מוכנה להסביר לאחיות כאן שאני בסדר גמור? שתיתי רק כמה משקאות, זה לא מזיק״ הוא אומר לי כדי שאחלץ אותו מכאן. אין לי כוח לזה. ״הוא בסדר״ אני אומרת לאחות.
״את בטוחה? כי הוא לא נראה טוב״ הוא אומרת בקול מודאג. ״אני מכירה אותו, זה המראה הרגיל שלו״. ״טוב, אם את אומרת״.
אבא שלי הולך אחריי ואני מסיעה אותנו הביתה.

~ ~ ~

היי לכולם!! אז זה בעצם הסיפור הראשון שכתבתי בוואטפד או בכלל, אני ממש מקווה שאהבתם!! אם כן אני אשמח אם תגיבו או
תצביעו 🩷
זה היה הפרק הראשון של הסיפור שלי, ״לשחק באש״, 1000 מילים!!אני אמשיך אותו אם יהיו קוראים, אז אם הגעתם עד לכאן אז תודה רבה, וזהו בערך 🫶