ג'ונאס ורונאן

1

דבר הכותבת:
קודם כל: ג'ון הוא הבן של ראשת ממשלת אנגליה, רונאן הוא הנכד של מלכת אנגליה. הם מכירים כבר שנה(בערך..)
קריאה מהנה.

ג'ון ורונאן יושבים אחד ליד השני בחדר הישיבות, משתעממים. רונאן שם לב שגם ג'ון, כמוהו, משתעמם מהישיבה הזאת. למען האמת, ג'ון לא הבין איך ישיבה שכזאת יכולה להיות מעניינת כל כך! וואו, הוא חשב לעצמו, ממש כיף לשבת ולהקשיב לאנשים מתווכחים. זה פשוט הדבר הכי כיף בעולם. ג'ון הרגיש צורך לשתף מישהו במחשבותיו, ולחש לרונאן "נכון שזה ממש כיף לשבת כאן ולשמוע אנשים מתווכחים?"
"אהא" רונאן ענה סוג-של-בחיוב, מנסה להקשיב. ג'ון קירב קצת את כיסאו לזה של רונאן, ורונאן בתגובה קירב את כיסאו גם כן לזה של ג'ון.

אחרי בערך 5 דקות של ניסיונות הקשבה משעממים, רונאן הפנים שאין טעם להמשיך ולנסות להבין את הוויכוחים האלה. הוא לקח את ידו של ג'ון ולחש "בוא נצא לנשום קצת אוויר, טוב?" ובלי לחכות לתשובה קם מכיסאו ואמר בקול רם לכולם "ג'ון ואני יוצאים לנשום קצת אוויר, נחזור בקרוב".
רונאן משך את ג'ון לעמידה והתחיל ללכת לעבר הדלת. ג'ון לא התנגד.

הם הגיעו החוצה, וג'ון שמח על ההפוגה.
"כדאי שתשב" רונאן אמר לו. הוא נראה לחוץ, ושיחק קצת באצבעותיו.
"אחרי כל הישיבה של לפני זה? לא, אני נשאר לעמוד" ג'ון ענה, מנסה להרגיש קצת שליטה במצב. מה כבר רונאן צריך לומר שדורש ממני לשבת? הוא תהה.רונאן שובר לו את קו המחשבה, עוזב את ידו ומנענע אותה מול פניו של ג'ון. "אתה איתי?" הוא שואל, מנסה להשיג את תשומת ליבו של ג'ון. הוא התפקס, "מה? כן, כן.. מה רצית לומר?"
"אה... אני.. יכול להיות..." רונאן התחיל לדבר, מגמגם, חסר ביטחון לרגע.
"אה.. אתה.. יכול להמשיך לדבר? אני במתח" ג'ון ניסה לשדל את רונאן לדבר, ורונאן בתגובה כיווץ את מצחו. "אני חושב קצת. שקט." הוא השיב ונאנח.
"אני מרגיש... קצת.." הוא ניסה להמחיש משהו בתנועות ידיים, נכשל, וניסה בדרך אחרת.
"ככה" הוא אמר לפתע, התקרב, והניח את זוג שפתיו על אלה של ג'ון בעדינות. פתאום הוא התרחק. "סליחה" הוא מלמל בשקט, ונכנס בריצה חזרה פנימה.
____

ג'ון לא יכל להפסיק לחשוב על הנשיקה הזאת. כלומר, רונאן _ _ _ _ אותו בבוקר, ועכשיו כבר שבע בערב.
טוק טוק הפריע למחשבותיו של ג'ון, וקולה של פאני נשמע מעבר לדלת.
"ג'ס, תזכור להתלבש יפה הערב ליום הולדת של רונאן-"
"מה?!" ג'ון קטע אותה "לרונאן יש יום הולדת היום?"
"כן. אז כמו שעמדתי לומר לפני שהפסקת אותי-" "ואל תקראי לי ג'ס! קוראים לי ג'ון!"
לפאני כבר התחיל להימאס כל ההתפרצויות של ג'ון במהלך דבריה, והזהירה אותו שאם הוא יקטע עוד פעם אחת את דבריה היא תתעלם ממנו למשך יומיים שלמים ושיסתדר בלעדיה.
"טוב טוב, נו בסדר, תמשיכי לדבר כבר" והיא אכן המשיכה.
"החליפה שלך נמצאת בארון שלך כי לאף אחד לא היה כוח לסדר אותה במקום אחר. תיקח מבין כל החליפות את האחת הכחולה כהה, מתחת חולצה בצבע בורדו ופפיון אדום."
ג'ון הנהן, מיד נזכר שפאני בחוץ ולא יכולה לראות אותו, ואמר "בסדר, הבנתי. לא צריך לפרט יותר מדי הרי גם אני מבין קצת בבגדים"
"אמך הנשיאה ביקשה ממני לפרט ככה, אם יש לך תלונות תגיד אותן לה"
"אין בעיה, זה בהחלט מה שאני הולך לעשות. עכשיו, אם תואילי בטובך, תוכלי למסור לרונאן את המילים האלה בדיוק: למה לעזאזל לא אמרת לי שיש לך יומולדת היום?!"
"ג'ון, אתה בטוח שאני לא יכולה לשנות או להחסיר אפילו מילה אחת?"
"לא" הוא ענה לה בנחרצות "ואני צריך להתלבש עכשיו, אז נתראה אחר כך"
נשמעו צעדים מתרחקים, וג'ון פנה לארון הבגדים שלו.