העונות משתנות, הזמנים עוברים,
והנה אותו זרע זעיר פרח לגדולות.
הנה, הצמיח ענפים, הצמיח עלים, צמח ופרח
הנה הגיע קיצו של האביב, ועליו של העץ הצהיבו.
אבני בנייה הוצבו בקרבת מקום, עוד נשמה הוסיפה לידום –
אחיו של העץ קרס ודעך, מותיר את אחיו הצעיר בודד.
צחוק וגיחוך, אך את העץ הותיק לא ניתן להחזיר...
כך עומד לו העץ הזעיר, בודד וגלמוד,
את דמעותיו לא שמע איש, כי האיש לא תרח לתהות
האם גם לעצים יש רגשות?
העונות משתנות והזמנים עוברים,
אנשים באים, זקנים הולכים ותינוקות נולדים.
העץ הבוגר נשאר בודד ושבור,
ענפיו צמחו, פרחו, כה גדול ומרהיב היה
אך איש לא הרגיש את כאבו.
הזמנים עוברים, העונות משתנות,
מוות, תחייה, הוא צופה בכל,
אך את שברון לבו – לא הצליח אדם לתקן!
הזמנים עוברים, העונות משתנות, והנה ילדה קטנה עוצרת
מביטה היא על העץ ועיניה דומעות,
את בדידותו הרגישה, כי איבדה אף היא את אחיה
ואת העץ חיבקה, בדמעותיה השקתה.
"עץ יקיר, עץ אהוב, אל נא תכאב – אינך בודד,
לא אסור מצידך, כי אותך אוהד".
הזמנים עוברים, העונות משתנות,
הילדה צמחה וגדלה לנערה יפה ומושכת
כל הנשים קנאו לה וכל הגברים חשקו בה,
אך איש לא ראה את הנערה השבורה החושקת בקרבה.
רק העץ היקיר העץ החביב את כאבה הבין,
לילה לילה, הייתה מגיעה בשקט, הייתה מהמהמת את מנגינת התודה
מנגינת התפילה.
אך הנה מה חבל, את מעשיותיה ראתה יריבתה,
מיד אל הציידים מיהרה והאשימה,
מכשפה!
לא חשבו פעמיים הם ומיהרו אל המוות.
הנערה הצעירה כה יפה היא הייתה,
את מותה מצאה תחת עליו של העץ היקיר העץ הנדיב,
מה מסכן העץ הזקן, את היקר לליבו שב ואיבד.
את ענפיו כרתו ואת נערתו היקירה שרפו תחת עליו.
הנערה עמדה מול העץ היקיר העץ האהוב,
דמעותיה לא הספיקו את האש הטורפת לכבות.
"אותך אוהב תמיד", לחשה לעץ הזקן,
והעץ זעק, בכה את ליבו, "אל-נא תיקחו לי אותה".
הלהבות דעכו, איכלו, הם את הכל, שום זכר לא נשאר
לנערה היפה מלבד פיח ואפר.
הזמנים עברו, העונות משתנות,
העץ אינו זעיר עוד, וכעת הינו זקן ועתיק.
פורח וצומח, אך את כאבו איש אינו שומע,
כי אף איש אינו מוסיף לתהות, האם גם לעצים יש רגשות?
