מכירים את ההרגשה הזאת של הלבד?
שאתם לא מוצאים את עצמכם, שאתם חסרי אונים באמצע היום בלי לדעת למה?
ורק אחכ מבינים שזה בגלל התחושה הזו?
שיש לכם מועקה כזאת בחזה שלא רוצה להשתחרר ורק מחפשים איך להוציא אותה החוצה?
בלי להתפרק יותר מידי.. ולנסות לתת לזמן לעשות את שלו למרות שכרגע לא רואים תקווה?
התחושה הזו שאתם מוקפים בכל כך הרבה אנשים אבל אתם עדיין מרגישים כאילו אתם לבד בעולם ואין אף אחד ששם בשבילך שאכפת להם ממך שיש לך למי לספר ולפרוק
המחשבות רצות ולא רוצות להפסיק...
התחושה הזו שהייתה לי לפני ככ הרבה שנים חזרה ואני באמת לא מבינה למה איך כל הזמן
אני מגיעה לאותו מצב שוב ושוב ושוב
עד שאתפרק...
חייבת להיות חזקה יותר
