החיים שלי לבנתיים

הרגשה ראשונית

הייתי נוהגת להדליק את המנורת לילה כשאחותי כיבתה את האור בחדר,לא רציתי שהיום ייגמר.שנאתי את הלילה ואת המחשבות שבאו ביחד עם החשכה
הייתי נוהגת להתנחם מהאור שבא מבחוץ ,הירח או הפנס מעבר לגדר,השכנים לפעמים השאירו אותו דולק.
הייתי בוכה בלילות על מחשבות שבאו והלכו
והתעודדתי בקריאת שמע על המיטה וכמה פרקי תהילים.
אהבתי להתקלח כשהוילון היה פתוח ,מוסט לצידו, ומשתדלת לא לטפטף מים על הרצפה.
פחדתי ממקומות קטנים ורציתי את ההרגשה שאני לא לבד
שהחדר עוד פתוח.
הייתי נוהגת לגזור פתקיות מהחולצה ,ההרגשה של הפלסטיק על שיגעה אותי.סוגי בדים מסוימים יכלו להוציא אותי מאיזון.
אהבתי לשמוע מוזיקה לפני השינה ,להרגיע את המחשבות,להוציא אותן לטיול ,שלא ידברו בקול רם.
הייתי אחת כזאת שמתחילה פרויקט ועוד לא מסיימת,וכבר עוברת לאחד אחר .ושני הפרויקטים עמדו על תילם .מחכים שמישהו יסיים אותם.
אבל כשהייתי מרוכזת יכלתי להשלים משימה עד הסוף בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
הייתי אחת כזאת .
אבל לא עוד.
רציתי להאמין באלוהים בדרך שחינכו אותי
אני מאמינה,אבל לא באותה דרך כשהייתי קטנה.
לא אותן מילים על הסידור .שיניתי אותן לשלי.
הסידור ההוא כבר לא קיים,הוא נמצא על לשוני .המצאתי לי תפילה פרטית.