I will be your sunshine

8

נקודת מבט - היונג׳ין

קצת קשה לי להאמין שבאמת אמרתי לפליקס שאני אוהב אותו.
לא תכננתי להגיד את זה. מעולם לא אמרתי לו את זה. אפילו לא כשהיינו ביחד.. ואני חושש שזה עלול לגרום לו למצב רוח רע.
או שהמצב שלו יתדרדר... אני כל כך מפחד. לא הייתי אמור להגיד לו את זה..

נכנסתי לבית בזהירות. השעה הייתה כמעט שתיים עשרה בלילה. היה קשה למצוא אוטובוסים מהבית חולים. הייתי צריך להחליך שלושה אוטובוסים בדרך, לכן לקח לי זמן להגיע הביתה.

הלכתי על קצות האצבעות כדי לא להעיר את-

״מה לעזאזל עשית בחוץ עד מאוחר כל כך?!״ פניו של אבא שלי הופיעו מולי. וקפצתי בבהלה.
״א-אני.. הייתי אצל חבר..״
״ילד מטומטם! אני דאגתי!״ הוא סטר לפניי. וגרם לי לצמרמורת של גועל בכל הגוף. אבל ברור לי שהוא לא באמת דאג. הוא סתם מנסה למצוא סיבה לסטור לי.
״לך לחדר שלך מיד!״
״בן זונה..״ מלמלתי ועליתי למעלה לחדר. זה מה שהיה עדיף. ולא להיות באיזור שלו.

״שמעתי את זה חתיכת חרא!״ הוא צעק ועלה אחריי. רצתי ונכנסתי לבפנים. והוא נכנס אחריי.
״תעזוב אותי!״ צרחתי כשהוא תפס בחולצתי וזרק אותי על הקיר.
״חתיכת חרא קטן ומסכן. אתה חושב שאתה יכול לדבר אליי ככה?!״ אגרוף פגע בפנים שלי. ונפלתי על הרצפה, מרגיש שאני עומד לאבד את ההכרה.
״אני שונא אותך!״ צעקתי בכוחותיי האחרונים שנשארו לי.
עוד אגרוף פגע בפניי. ודם התחיל לרדת מהאף שלי.
״קוקסינל מסריח.״ הוא אמר לבסוף והלך. הוא סגר את הדלת.
אבל אז שמעתי את רעש המנעול.
״פאק!״ צעקתי וניסיתי לקום מהרצפה.

לבסוף כשקמתי ניסיתי לפתוח את הדלת. אבל היא לא נפתחה.
לעזאזל. הוא נעל אותי בפנים. ואין לי איך לצאת מפה.

דם נטף ממני. יש לי נייר טואלט ליד המיטה, אז ניגבתי את עצמי ואת כל הרצפה שהתלכלכה.

אל תבכה.
אל תבכה.
אל תבכה.
אל. פאקינג. תבכה.

פתחתי את החלון, מנסה להבין אם יש לי איך לצאת משם. אבל אני לא רוצה להסתכל במוות. כי אני גר בביניין.
אני לא מוכן למות. עדיין.

נשכבתי במיטה.
דמעות הציפו את עיניי.
נשמתי עמוק.
והלכתי לישון.

———————

נקודת מבט - פליקס

זה מוזר... ג׳יסונג בא לבקר אותי כל יום השבוע, ביחד עם אמא שלי. הוא גם אמר שהוא לא ראה את היונג׳ין בבית ספר כל השבוע.
יש לי מוח מעוות. זה ידוע. אבל מה אם הוא עשה לעצמו משהו? כי לא אמרתי לו שאני אוהב אותו?
הוא פגע בי מספיק. אני לא יכול להגיד שאני אוהב אותו. הוא אמור להבין את זה.

בזמן ארוחת הבוקר, ישבתי בשולחן עם כולם, וחיכיתי שיכניסו לי את האינשור לזונדה. (הערת הכותבת - אינשור זה הנוזל ששמים בזונדה, ככה קוראים לזה בישראל אין לי מושג אם זה אותו שם בחו״ל)
דיברתי בינתיים עם ג׳ונגין, סונגמין וצ׳אנגבין. הכל היה בסדר, עד שצ׳אנגבין היה חייב להגיד את זה;
״אז הבחור ההוא, היונג׳ין, למה הוא כבר לא בא לבקר אותך?״
״הוא ביקר אותי רק כמה פעמים..״ מלמלתי. וצ׳אנגבין הנהן.
הוא פתח את פיו כדי להגיד משהו אבל בסוף לא עשה זאת.

הארוחה נגמרה, אז הייתי אמור לעבור לשבת בסלון.
בזמן שהלכתי לשם, אני חושב ששמעתי משהו שלא הייתי אמור לשמוע.

״שמעת שהגיע נער חדש לבדיקה אם הוא צריך להכנס למחלקה?״ אחת האחיות אמרה ליונגהו, האח הראשי.
״שמעתי, הוא נכנס בסוף?״
״לא, כנראה שהוא סתם לא אכל שבוע כי הוא שכח או משהו.. אבל קשה לי להאמין שאנשים שוכחים לאכול.״ היא אמרה.
״מה שמו תזכירי לי?״
״הוואנג משהו.. אה.. היונג׳ין נראה לי.״