הדי אליסוים

פרק 1 - הדים שמימיים

הקרחת הקדושה שכבה טבולה בחיבוק הזהוב של אור הבוקר, עציה העתיקים לוחשים סודות של תקופה שעברה. סרפינה אוורהרט עמדה בקצה הקרחת, מבטה נעוץ בשטיחי הקיר התוסס שנרקם ביד הטבע. הגוונים העדינים של השחר צבעו את השמים, והטילו זוהר רך על פניה כשהיא טיפלה בפרחים העדינים ששגשגו תחת השגחתה.

בת שש עשרה, עם שיער כהה כמו לילה ללא ירח והעיניים ששיקפו את גוון הקרחת השלווה, הייתה לסרפינה זיקה לקסם שמייחדת אותה. סביבה, לומינליס, כפר השוכן בשולי הקרחת, התעורר לחיים בזמן שתושבי הכפר הלכו בשגרת יומם. ובכל זאת, עבור סרפינה, הייתה כמיהה שהגיעה אל מעבר לגבולות המוכרים של עולמה.

כשהיא כרעה ברך בין הפרחים, קצות אצבעותיה ליטפו את עלי הכותרת שהבליחו באור אתרי. הפריחה שקרתה בזכות הכוח שהחזיקה לרפא, יכולת שהיא טיפחה מגיל צעיר. אבל זה לא היה רק קסם ריפוי שהסעיר את לבה; זו הייתה תחושת תכלית שלחשה בעלים המרשרשים ורקדה באור השמש המנומר.

"סרפינה," קרא קול עדין. היא הרימה את עיניה וראתה את אלואן, זקן מלומינליס, מתקרב בחיוך יודע. "מטפלת בצמחייה כמו תמיד, אני מבין."

סרפינה קמה וחייכה בחום אל אלואן. "בוקר טוב, אלואן. הפרחים האלה מכילים את היופי והמהות של אליסיום. זה הכבוד שלי לטפל בהם."

עיניו של אלון נצצו בחוכמה שהגיעה משנים של צפייה בקרחת היער ותושביה. "כן, וזו חובה נעלה. אבל יש באליסיום יותר ממה שנראה לעין."

סרפינה הטתה את ראשה, סקרנותה עוררה. "עוד? למה אתה מתכוון?"

"שבי, ילדתי," סימן אלון אל ספסל העץ בקרבת מקום. "הרשי לי לספר לך על האורגים השמימיים, היצורים שעיצבו את עולמנו."

סרפינה התיישבה על הספסל, עיניה נעוצות באלואן בתשומת לב נלהבת. היא שמעה שמועות על האורגים השמימיים, אבל הם נחשבו לעתים קרובות לסיפורים לילדים, שזורים כדי לעורר חלומות ולא אמיתות.

"האורגים השמימיים", פתחה אלון, קולו בקצב מתנגן, "הופיעו מלב אליסיום כשהיה צעיר, שנבחר על ידי האל האמיתי היחיד להדריך, להגן ולטפח את הממלכה הזו."

לבה של סרפינה התחזק כשאלואן דיבר, דבריו מציירים תמונה חיה של יצורים שמימיים השזורים במרקם היצירה של אליסיום.

"הם היו שלושה עשר במספר, כל אחד מגלם סגולה שהחזיקה את אליסיום באיזון," המשיך אלון. "אוריאל, מלאך האור, הקרין את זוהר השמש. שריאל, מלאך הריפוי, היה בעל מגע שהביא נחמה ושיקום. רפאל, מלאך הטבע, טיפח מערכות אקולוגיות וטיפח צמיחה. גבריאל, מלאך הכוח, חיזק את הרוחות של לוחמים ואלופים. מיקאל, מלאך הצדק, עמד על מאזני ההגינות והגן על המדוכאים".

דמיונה של סרפינה ניצת, ושזרה את השמות והמעלות לתוך שטיח מחשבותיה.

"אריאל, מלאך היצירה, הצית להבות של המצאות וביטוי אמנותי. צדקאל, מלאך הרחמים, הציע חמלה וגאולה למי שביקשו זאת. חניאל, מלאך האהבה, טיפח קשרים והצית את להבות האהבה והחברות. עזראל, מלאך המעבר, הדריך נשמות דרך מעטה החיים והמוות. ירמיאל, מלאך ההשתקפות, עודד בני תמותה להרהר במעשיהם ולטפח צמיחה אישית. רזיאל, מלאך החוכמה, העניק למחפשים גישה לידע נסתר ולאמיתות היקום מטטרון, מלאך הסדר, שמר על הרמוניה קוסמית, הנחה את מחזורי הזמן והגורל. וגבריאל, המלאך של התקשורת, גשר על הפער בין האלוהי לתמותה, והעביר מסרים של תקווה והדרכה."

לבה של סרפינה התנפח כשהסגולות הדהדו בתוכה, כאילו היא יכולה להרגיש את מהותן זולגת בעורקיה.

"אבל," הטון של אלון הפך חגיגי, "ההרמוניה של אליסיום הופרעה. העזרה של האורגים השמימיים נחוצה פעם נוספת."

גבותיה של סרפינה קמטו קמטים. "הופרעה? איך?"

מבטו של אלון התרחק, כאילו הציץ להדי ההיסטוריה. "החושך התעורר, הטיל צללים על פני הארץ. טוב האדם התנודד, והעולם רעב לשיקום."

הנחישות של סרפינה ניצתה כמו ניצוץ שעלה באש. "אז עלינו לשחזר אותו. עלינו להצית מחדש את סגולותיהם של האורגים השמימיים."

מבטה של אלון פגש את מבטה של סרפינה, זיק של הסכמה בעיניה. "את חכמה מעבר לשנותייך, ילדתי. הסיפורים של האורגים השמימיים הם לא סיפורים בלבד; הם הדי לבו של אליסיום."

כששמש הבוקר צבעה את הקרחת בגוונים חמים, ליבה של סרפינה הלם עם מטרה חדשה. היא השקיפה על מרחב הכרחון הקדוש, העצים העתיקים שלו לוחשים לה כאילו דוחקים בה ללכת בעקבות דרך הגורל. כשהסיפורים על האורגים השמימיים מהדהדים במוחה, היא ידעה שמסעה רק מתחיל.

"אלואן," פתחה בקולה יציב, "ספר לי עוד עליהם. על הסיפורים שלהם ועל מעלותיהם. אני רוצה להבין."

החיוך של אלון העמיק. "טוב מאוד, ילדתי. תני לי לספר לך על אוריאל, מלאך האור, ועל התפקיד שמילא בעיצוב העולם שאנו מכירים."

וכך, כשהיא יושבת על הספסל בלב הקרחת הקדושה, הקשיבה סרפינה למילותיו של אלואן כשהם טווים שטיח של סיפורים עתיקים ומעלות אלוהיות. עם כל סיפור, הקשר שלה להיסטוריה של אליסיום העמיק, וההדים של האורגים השמימיים הדהדו בתוך עצם ישותה.

החיבוק הנצחי של הקרחת החזיק אותם, כשהשמש המשיכה את עלייתה והעולם שמעבר לומינאליס התעורר לחיים. וכאשר נודע לסרפינה על מורשתם של האורגים השמימיים, היא הרגישה תחושת גורל משתלבת בגורל שלה, והובילה אותה לדרך לגלות מחדש את ההרמוניה שהגדירה פעם את אליסיום.