"גיל!תעצור מיד!" המשכתי להתקדם במהירות מתעלם מצעוקתיה של אמי, הריבים המטופשים שלה כבר נהיו צפוים ומשעממים.
חסר תקדים, ריבים ועוד ריבים רק כדי לחפש תרוץ כדי להעיף אותי מהבית.
"גיל." היא משכה ביידי מסובבת את גופי לעברה, "מה?!,אני אלך אני לא אשאר בבית אז אל תטרחי לנסות להעיף אותי באיזה תירוץ עלוב.את יכולה ללכת להזדיין עם הבן זוג שלך בשקט."התנתקתי ממנה במהירות מרגישה חלחלה עוברת בגופי מהמגע שלה,"אל תדבר אליי ככה." היא הביטה בי בזעם מתקדמת לעברי בחזרה, שתעזוב אותי בשקט למען השם!.
"אתה חוזר הביתה! תעשה לי טובה ותפסיק למשוך תשומת לב מיותרת, אתה מתדרדר מיום ליום ואף אחד לא עוצר בעדך, תפסיק כבר גיל אתה לא ילד קטן תתבגר כבר." הנה זה שוב, שוב פעם אני לא הלא בסדר פה , אני הוא זה שצריך להתבגר..צפוי.
הבטתי בה פעם אחרונה לפני שהמשכתי להתקדם בשקט בזמן שהיא אחרי, "אתה לא מקשיב?! אני לא חוזרת על עצמי גיל אתה יודע מה אני מסוגלת לעשות!."
" קדימה תעשי!נו אני מחכה,נמאס לי ממך ומהחיים האלה ,עוד ריב עלוב על כמה אני לא בסדר ועל איך את מוצאת את זה כתירוץ לדחוף אותי החוצה מהבית תנחשי מה... זה כבר לא כל-כך מעניין אותי תעשי מה שבאלך, אני עייף מלהתווכח איתך." אני מרגיש שעוד רגע אתמוטט מהעצבים שבגופי, היא יוודעת כמה קשה לי ולא נוח לי שהיא פותחת בריבים שכאלה, אבל זאת אמא שלי לא אכפת לה כל-כך מהרגשות שלי תמיד חושבת רק על עצמה.
שנים על גבי שנים שאני מנסה להיות הבסדר, עשיתי כל דבר שרק עלה על רוחה.
מעולם לא העזתי להתווכח איתה ולסתור את דבריה כי מבחינתי היא ידעה מה טוב בשבילי ,שקר...היא לא ידעה כלום! היא רק דחפה אותי עמוק לבור שממנו אין לי מוצא, לעזאזל מה השתנה שעכשיו היא רודפת אחרי ומנסה לסדר הכל, היא מעולם לא תעשה עבורי דבר או שניים מבלי לבקש תמורה.
"פשוט תמשיכי ככה, תתעלמי מקיומי כמו תמיד. ובבקשה פשוט תתרחקי ממני אני נהיה עייף וכאוב בכל רגע שאת צצה משום מקום אחרי חודשים שאת זונחת אותי ,זה הורג אותי מבפנים ואת אפילו לא יודעת כמה. אז רק תמשיכי לתת לי חופש כמו תמיד ותמשיכי את חייך."סובבתי את גבי לעברה מסתיר את הכאב שתפס מקום נכבד בפניי, הידיים שלי החלו לרעוד והדמעות זרמו אחת אחרי השנייה מנפצות כל חומה ששמרה עליהם במשך החודשים האלו.
התקדמתי לעבר הפארק השכונתי מתיישב על אחד הספסלים מתנשם בכבדות, השפתים שלי רעדו והרגשתי איך הלב שלי נמחץ בכל אוויר שאני מנסה לשאוף לריאות שלי. ניגבתי במהירות את דמעותי מנסה להרגיע את עצמי, משכתי באפי מרים את הראש כלפי מעלה מנסה לעצור את שארית הדמעות שמילאו את כל שדי הראיה שלי.
״פאק אני שונא את כל המצב הזה.״ לחשתי בקול צרוד עוצם את עיניי, נשענתי לאחור על הספסל נאנח בכבדות, אני תוהה מתי יהיה לי מספיק כסף בשביל הדירה שאני והיילי מתכננים להשכיר. אני מקווה שזה יקרה בחודש הקרוב כי עוד יום בבית הזה ואני אאבד את זה לגמריי.
הרגשתי רטט קטן מכיוון הכיס שלי שגורם לי לפקוח את עיניי ולגשש אחר הרטט, אני מוציא את הטלפון שלי מהכיס מתבונן במסך שמציג את השם של היילי עליו,״הלו.״ אני עונה בלחש מתבונן בנעליים שלי ששכחתי לשרוך, ״אתה דפוק?! איפה אתה? כריס עצבני,הוא שואל למה את עדיין לא כאן!.״ שמעתי מוסיקה רועשת מהצד שלה מבין שהיא כנראה בעבודה ״תגידו לו שמחר אני אעשה כפולה והיום אני לא אגיע.״ אני מעדיף לקחת היום יום חופש ולא להיות צפוף עם עוד מיליון איש מיוזעים,״אתה בסדר?״ המוסיקה התחלשה והבנתי שהיא כנראה נכנסה לחדר המנוחה, ״רבתי עם אמא שלי,כרגיל..״ גלגלתי את עיניי מבין עד כמה המצב דפוק כרגע, שמעתי את היילי נאנחת מהצד השני ״אני מסיימת פה עוד שעה ואני אצלך בסדר?״ ״בסרר.״ חייכתי טיפה מרגיש איך ההרגשה שלי משתפרת.
״יופי אוהבת אותך, תנסה להעסיק את עצמך בנתים, בלי שטויות ילד לא רוצה למצוא אותך זרוק על איזה נדנדה צועק אני ספיידרמן. ותשלח מיקום״ צחקתי בלי שליטה מוחה את הדמעות הבוגדניות שלא הפסיקו לזרום מעיניי כמו מפל,״אוהב אותך אחותי, תבואי לפני שאני מחליט להציל את העיר.״ חייכתי קם מהספסל לכיוון הדשא ומתיישב עליו , שמעתי את צחוקה מהקו השני, היא מלמלה משהו לפני שהיא ניתקה.
שמתי את הטלפון לצידי נשכב על הדשא, ״הלוואי שדברים יסתדרו לטובה השנה הזאת.״ עצמתי את עיניי מרגיש איך אני נרגע לצלילי השקט של שעות הערב.
YOU ARE READING
people help the people
Roman d'amour״אתם עושים מלא רעש,ואם אתם לא רוצים שאזמין משטרה תחלישו את החרא הזה.״ הבטתי בבחור הגדול שעמד מולי ולא הזיז שום שריר בפניו למילותי, הוא גלגל את עיניו טורק בפניי את הדלת. ------------------------ גיל הוא נער בן 18 שחי עם אמו חד ההורית שלא מקדישה זמן...
