התרסקות-סדרת ההצטלבויות #3

פרולוג

אתה שואל אותי למה אני שונאת אותך?
אני שונאת אותך כי אני שונאת את עצמי.
אני שונאת אותך כי אני לא מסוגלת לאהוב את עצמי בגלל כל הבלאגן והכאוס שלי.
אבל למרות זאת, אני תמיד נזכרת שהגבול בין אהבה לשנאה הוא חבל דק .

יאז
גיל 5~
״דקס! אתה בא לשחק איתי?״ דפקתי על דלתו של חברי הטוב ביותר- דקס. ״היי ג׳יימי!״ הוא יצא מביתו וחייך אליי.
״אמרתי לך לא לקרוא לי ככה! אני שונאת את השם הזה.״ הוא החל לצחוק. ״זה השם השני שלך, ואני אוהב אותו.״
עשיתי פרצוף מעוצבן. הוא התחיל למשוך לי בצמות הבלונדיניות שלי וצחק. ״אבא שלי קנה לי אופנוע חדש, רוצה לראות?״ הנהנתי. דקס תמיד אהב אופנועים, והוא מחכה ליום שיהיה לו אופנוע אמיתי. ״וואו! הבובת אופנוע הזאת יפה!״ אמרתי לו והוא צחק. ״רוצה אותה? כדי שיהיה לך מזכרת ממני.״ הנהנתי. ״תודה דקס,״
***
גיל 15~
״דקס! מחר מתחילים הלימודים.״ קראתי לעבר החבר שלי.
״אני יודע, ג׳יימי. זה מרגש אותי שאנחנו הולכים להיות יחד שם.״ הוא הצמיד נשיקה ללחיי. ״האמת, אני ממש בלחץ. זאת השנה האחרונה לפני התיכון. אתה קולט? הרגע שתמיד חלמנו עליו להגיע ביחד,״ חיבקתי אותו בעוצמה ונשמתי את ריחו אל תוך ריאותיי. ״רק שהפעם נהיה זוג. זה מצחיק, כי כשתמיד שאלו אותנו את זה הכחשנו את זה.״
הוא ליטף את ירכי כשישבנו בפארק יחד. זה כל מה שאני צריכה בחיים, אותו. ״אלייז׳ה ממש שמחה מזה, שתדע.״ סיפרתי לו, אלייז׳ה היא אחותי שגדולה ממני בחמש שנים. אין לנו אמא, וכך גם לדקס אין. יש לנו רק אבות שהם הפכו לחברים טובים ואני חושבת שגם בגלל זה אני ודקס כל-כך התחברנו, מהמקום הזה ששנינו יודעים מה זה לחיות בלי אמא. ״אני יודע, אומנם היא פחות נמצאת, אבל עדיין כשאני רואה אותה אני מתייעץ איתה על דברים.״
״על דברים שגם אני לא יודעת?״ הוא הסתכל עליי, וחייך. ״רק על הדברים החשובים. כמו שהתייעצתי איתה על איך ומתי אציע לך נישואים, או איפה הכי כדאי שנתחתן. היא הבטיחה לי שתהיה עדה לזה.״
״דקס! באמת דיברת על זה עם אחותי?״ הוא הרים את ידיו כלא יודע. ״זה סוד,״ גיחך וחייך. ״אוף. הייתי שמחה להמשיך להיות איתך כאן, אבל אבא שלי כתב לי לחזור..תלווה אותי?״
״מה נראה לך?״ הוא החזיק בידי והתחלנו ללכת יחד.
נישקתי אותו ונכנסתי לבית שלי, התחלתי לשמוע צעקות. ״מארי, אני אוהב אותך כל-כך, התגעגעתי אלייך.״ מה? ״נכון.. עכשיו תחתום לי כאן.״ אישה עם שיער בלונדיני עמדה בגבה אליי, אבי נעמד על ברכיו והתחנן. "אני אחתום. אני אחתום רק תחזרי," אבא? לא.. זה לא יכול להיות. "אתה מעביר לי את כל הכסף, נדבר אחר-כך." היא הסתובבה, והסתכלה עליי בגועל. "א..אמא?" גמגמתי. "עשיתי בשכל כשעזבתי אותך," היא התקדמה לכיוון דלת היציאה והתחלתי לרדוף אחריה. "אמא.. בבקשה, אני רק רוצה לדבר-" היא סטרה ללחי בעוצמה כל-כך חזקה שעפתי לרצפה. "שלא תעזי לדבר אליי שוב! אני לא אמא שלך!!" היא טרקה את הדלת, והלכה. "ג׳יימי!" אלייז׳ה רצה לעברי וחיבקה אותי. "אני מצטערת, אני כל-כך מצטערת." "אני הולכת לדקס," אמרתי בדמעות ויצאתי בריצה מהבית. דפקתי על דלת הבית של חברי הטוב אך אין מענה. נכנסתי דרך חלון חדרו, גם לא שם. "דקס?!" קראתי בבכי. ביתי היה ריק, חדרו היה שקט וצורם. הוא היה נראה חשוך כל-כך וחסר אהבה, אחרי כל הרגעים שלנו כאן ביחד זה היה הדבר הכי כואב שאפשר.
״ג׳יימי, אין לי הרבה זמן לכתוב לך.
אבא שלי לקח לי את הטלפון ולכן אני לא יכלתי להיפרד ממך כמו שצריך.
אבא שלי הכיר מישהי, הם נוסעים רחוק והכריחו אותי לבוא איתם.
אני מצטער, אני מצטער כל-כך ג׳יימי יאז שלי,
אני מצטער שמש שלי.
אני אוהב אותך ותמיד אוהב ואני בטוח שדרכינו יצטלבו שוב.
מקווה שתחפשי אותי כמו שאני אותך,
דקסטר.״

הסכר נפרץ. הדבר היחידי שהיה לי, הבן אדם היחידי שהבין אותי, נעלם. זה פשוט כל-כך-
קול ירייה נשמע פתאום וקטע את נשימתי.
אבא!!
זה היה הדבר האחרון שקרה לפני שהרגתי את ג׳יימי.