'My Eight🤍'

•פרק 1:•

מרחתי עוד שכבת אייליינר על עייני כדי שיבליט יותר את עייני הירוקות ואספתי את שיערי לקוקו מתוח וגבוהה.
הסתכלתי בדמות הנשקפת במראה ולא האמנתי למראה עייני.
נערה בעלת עיינים כחולות בוהקות, שיער ארוך ובלונדיני ותלבושת בית ספר מגוחכת הביטה בי בחזרה.
מי לובש חולצה צווארון לבנה עם עניבה אדומה, חצאית קצרצרה כחולה עם משבצות?
לפני קצת פחות מחודש אני ואמי עברנו לאשוויל, שבצפון קרוליינה שבאמריקה בעקבות עבודתה החדשה של אמי.
היא רצתה התחלה חדשה, הבטיחה לי שתפסיק עם ההתמכרות אבל שתינו ידענו שזה רק שכבה חדשה נוצצת שמכסה את האפלה.
לקחתי את התיק וירדתי במדרגות במהירות, מנסה לא לאחר ליום הראשון של כיתה י'.
"ליזי, מותק, מה את אומרת עדיף?" שאלה אותי אמי והראתה לי שתי סטים בשתי ידיה.
בידה הימנית היא הראתה לי שמלה שחורה מכובדת, ובידה השמאלית היא הראתה לי חולצת צווארן עם חצאית שנותנות מראה מאוד רשמי.
"את זה." אמרתי לה והצבעתי על ידה השמאלית.
היא חייכה ונשקה ללחיי, התקדמתי במהירות והנחתי את התיק על רצפת המטבח.
הכנתי לי במהירות כריך לבית הספר כי עדיין לא ידעתי אם יש קפיטריה או שאין בבית הספר שאליו מובילות פני, הכנסתי אותו אל התיק ובדקתי בטלפון שלי שמונח על השולחן במטבח מה השעה כרגע. הוא הראה שעכשיו השעה שבע ועשרים. אני אמורה לצאת עוד חמש דקות אל תחנת האוטובוס ששוכנת ליד בייתי החדש.
כשהגיע הזמן יצאתי אל תחנת האוטובוס וחיכיתי אל הקו שהייתי צריכה כדי להגיע אל בית הספר.
כשהוא הגיע עליתי ושילמתי אל הנהג הנחמד וישבתי לי בכיסא פנוי.
כעבור עשרים וחמש דקות האוטובוס עצר בתחנה שהייתי צריכה וירדתי, מולי נשקף בית הספר עם שערים מברזל בצבע אפור כהה, הבית ספר היה בצבעי כחול אדום ושחור, הרגשתי כאילו אני במקום שונה. באיטליה הבית ספר היה שונה בתכלית ממה שכאן. הרגשתי זרה.
נכנסתי בשערים הפתוחים והענקיים, אל תוך המתחם הענק והיה צריך ללכת בערך חמש דקות ורק לאחר מכן להיכנס.
למה הבית ספר כל כך רחוק מהשערים? איזה טיפשים.
נכנסתי בין ההמולת תלמידים הגדולה וניסיתי להבין לאן ללכת. הוצאתי את מערכת השעות שקיבלתי בדואר לפני יומיים מהתיק.
י' 3. זה הכיתה שבה אני נמצאת כנראה.
"היי! את חדשה כאן נכון?" מישהי שאלה אותי. הסתכלתי לכיוונה, היא הייתה בעלת תלתלים רטובים ויפים, עיינים גדולות וכחולות ואותו תלבושת תואמת לשלי.
היה לה הרבה מרץ, בחיים לא הבנתי אנשי-בוקר. אני מאז ומתמיד אהבתי לילה. איך אפשר להיות כל-כך נמרצים?
"כן," עניתי בשקט עדיין מנסה להבין איפה הכיתה שלי נמצאת.
"היי, אני מריה! איזה כיתה את?" שאלה אותי ואני הסתכלתי שוב על מערכת השעות החדשה שלי.
"אני ליזי. י'3 ואת?" שאלתי אותה בחזרה, להראות קצת נחמדות.
אל תהיי מגעילה.
הקול בראשי אמר לי.
"אומייגד גם אניי!!" אמרה לי בהתלהבות גדולה ביותר. "בואי נלך ביחד, אני גם חדשה כאן נחפש את הכיתה." אמרה לי עם אותו חיוך דבוק על פניה.
היא לקחה את ידי והלכתי איתה ביחד. היא די-נחמדה.
התקדמנו אל תוך המבנה. היא שאלה כמה תלמידים ומסתבר שלכל שכבה יש מבנה משלה מבתוך, וגם יש מבנים של מתמטיקה אנגלית ומדעים.
התקדמנו למבנה של י' וחיפשנו את הכיתה שבא אנחנו נמצאות.
כשמצאנו, נכנסו אל הכיתה ומסתבר שכאן יש אפילו שולחנות לשתיים בצורת תורים. גם לנו היה תורים אבל למדנו בכיסא ליחיד. כנראה שעכשיו אני אמורה להדחף עם עוד מישהו מציק.
היא התקדמה לשולחן בסוף השמאלי והתיישבה. "את מתכוונת לעמוד שם או לבוא לשבת ליידי?" מריה שאלה עם החיוך שלה, היא ממש חייכנית אבל גם ממש נחמדה. היא יכולה להיות חברה טובה. ציינתי לעצמי.
"נוו אז עברת לכאן מתי?" שאלה אותי מריה עם החיוך החמוד שלה, הסברתי לה מתי ודיברנו עד שהמורה נכנס לכיתה.
השיעור התחיל, ולאחר שתי שיעורים היה צלצול של פעמון, שסימן את ההפסקה.
לפחות משהו אחד שאותו דבר כמו באיטליה, הצלצול.
גיחכתי לעצמי עם הקול שבתוך ראשי.
"בואי נלך לעשות סיבוב בבית הספר הענק הזה." אמרה לי מריה ולקחה את ידי. התקדמנו אל יציאת הכיתה ולאחר מכן התקדמנו אל המבנה שלנו. היה שם מלא לוקרים. לכל תלמיד. היום אמרו שישלחו לי לוקר ומפתח.
"סוף סוף בית ספר שיש בו לוקרים." אמרה לי מריה ואני חייכתי אליה. "למה לא היה לוקרים בבית ספר שממנו את באה?" שאלתי אותה עם חיוך. היא באמת ילדה ממש נחמדה ומתוקה.
"כן, אצלנו בשוויץ אין.." אמרה לי, ואני התרשמתי. "את באה משוויץ?" שאלתי אותה והיא הנהנה אלי. "יפה שם ממש. אבל כאן זה כזה.. וואו." אמרה לי ואני הנהנתי רק.
המשכנו להסתובב בבית הספר הענק וראינו את כל המבנים ויצאנו אל מחוץ למבנה המדעים.
"יש עוד מקום שלא סיירנו בו?" שאלה אותי מריה, ואני הסתובבתי ובדקתי, "שם." הצבעתי למגרש הענק הקצת מרוחק ממבנה המדעים. התקדמנו וראינו קבוצת תלמידים משחקים בייסבול. הם משליכים את הכדור ומשחקים ואני לא מבינה כלום במשחק. יש תלמיד אחד שם באמצע של כולם שנראה שהוא באמת ממוקד במשחק מכולם. שהוא המרכז. שהוא ההכי טוב.
הוא נראה ממש טוב. יש לו גוף עם שרירים בולטים מתחת לחולצה, ועור שזוף. את השאר בגופו מסתירים הקסדה והבגדים, וגם המרחק.
אל תהיי מגוחכת. בחור כזה בחיים לא יסתכל עלייך. תהיי בטוחה בזה. וגם אם כן זה יהיה לסטוץ' קטן שחולף עליו כמו טיפת מים.
התת מודע שלי צעק עלי. והוא צודק. בחור כמוהו בחיים לא יסתכל עלי אלא אם כן לסטוץ' קטן שחולף על פניו. אבל הוא היה חתיך ומושך.
מה את חושבת לעצמך דברים כאלה את בתולה זה עוד יותר גרוע לו. ומביך.
"וואווו תראי את ההוא. את 8. הוא נראה כל כך ממוקד ומוכשר בזהה." אמרה מריה. לה הוא מתאים. היא ילדה טובה. מגיע לה גם אותו. רק מההכרות הקצרה שלי איתה אפשר להבין שהיא בת-אדם כל כך טובה ונחמדה. היא גם יפה ומושכת. איך אפשר שלא?
"כן.." אמרתי לה, והמשכנו לצפות בהם מהצד של המגרש. כל המשחק העיינים שלי היו ממוקדות בהוא שמספר חולצתו הוא 8.
הוא היה ממוקד ומוכשר. מהיר וספונטני. אני אפילו לא מבינה את הכללים ואת המשחק עצמו וכבר הבנתי את זה.
הוא מעל כולם בכמה רמות. ולא בקצת.
אחרי זמן רב נשמע הצלצול להפסקת האוכל והלכנו בחזרה אל כיתתנו. הוצאתי מהתיק שלי את הכריך שהכנתי לעצמי לפני שיצאתי מהבית והתחלתי לאכול אותו. מריה אכלה לה פסטה אדומה וזה היה נראה נחמד.
"רוצה קצת?" היא שאלה אותי עם חיוך וזה היה ממש נחמד מצידה, באמת שממש נחמד.
"לא, תודה." השבתי למריה והיא לא נראתה משוכנעת ממה שעניתי לה אבל הניחה לנושא.
חמש דקות נשארו להפסקה. לא רציתי לחזור ללמוד. שיעור הבא זה שיעור אנגלית-ספרותית ואין לי כוח לזה.
ילד אחד נכנס לכיתה וחילק מודעות לכל מי שהיה בכיתה וכנראה לכל השכבה ומי יודע למי עוד בבית הספר או מחוץ לו?
"יש מסיבת תחילת שנה!! בואי נלך!" אמרה לי מריה ולא הסכימה לתשובה של לא.
"אני אבדוק ואדבר איתך." אמרתי לה. מקודם היא רצתה את מספר הטלפון שלי ונתתי לה אותו, היא באמת נראת בת-אדם נפלא.
היא הנהנה והתחיל השיעור. המורה נכנס לכיתה והתחלנו ללמוד.
*דלינגדלינגדלינג*
נשמע הפעמון לסיום יום הלימודים ואספתי את דבריי לתוך התיק ללימודים שלי.
למה הם עדיין לא הביאו לי לוקר? למה אני צריכה לחכות עד מחר אם היום התחיל הלימודים?
הלימודים באמריקה באמת שונים מהלימודים באיטליה, זה בטוח.
אני ומריה התקדמנו ליציאה ויצאנו מבית הספר. שתינו לקחנו את אותו אוטובוס וכשהוא הגיעה עלינו ושילמנו לנהג.
היא ירדה שלוש תחנות לפני וכשהגיע התחנה שלי גם אני ירדתי.
היה לי הליכה של כמה דקות ולאחר מכן הגעתי לבית שלי ושל אמא. חיפשתי בחיפזון את המפתחות בתיק ולא מצאתי.
'נוו איפה הם' אמרתי לעצמי ובסופו של דבר הם נפלו לי מהתיק. הרמתי אותם ופתחתי את דלת הכניסה. נעלתי אחרי והלכתי להכין לי ארוחת צהריים. הכנתי לי שניצל וצ'יפס ולאחר מכן אכלתי ועליתי לחדר.
אחרי כמה זמן אמי חזרה מעבודתה החדשה ושמעתי את צליל המפתחות.
ירדתי למטה לקבל את פניה והיא הייתה נראת מוטשת ומבולגנת. היא לקחה את תיקה והכניסה אותו ולא שמה אפילו לב אלי.
"היי אמא. איך היה היום הראשון?" שאלתי אותה בזמן שהלכתי למטבח להוציא לה מהאוכל שהכנתי לעצמי לפני כמה שעות. לקחתי את הצלחת ואת כוס המים והנחתי על השולחן.
"בסדר." היא הייתה נראת סמוקה והדיפה ריח של אלכוהול. ידעתי. ידעתי שהיא לא תוכל להפסיק לשתות. לא בכזאת קלות ולא בשום דרך. היא מכורה והיא לא מסכימה לשמוע את זה.
"את הבטחת!" אמרתי לה שעייני מלאות דמעות מרות. אני אפילו לא יודעת למה ציפיתי, ידעתי שהיא בחיים לא תוותר על זה. זה חשוב לה יותר ממני למה ציפיתי..
"אני שתיתי רק כוס אחת אל תדאגיי" אמרה שיכורה שבקושי יכולה ללכת בקו ישר אל פינת האוכל. גלגלתי אליה עיינים ועליתי לחדרי. התעלמתי מהקריאות של אמא בשמי ונעלתי את הדלת. שמעתי את הטלפון שלי רוטט מהודעה ופתחתי את מסך הנעילה ונכנסתי להודעות.