פרופסור ג'ק\ פאנפיק הארי פוטר

פרולוג

בלב הים, על רצפת הבקתה הרעועה, נער צעיר רעד והתהפך, ספר את הדקות עד ליום ההולדת האחד- עשר שלו.

חייו של הנער היו סיוט. הוא היה יתום משני הוריו, וכל מה שידע עליהם היה שמתו בתאונת דרכים; הוא חי עם דודו ודודתו, ששנאו אותו בכל נפשם. עם בן דודו, שנהנה להשתמש בו בתור שק חבטות.

אפילו חברים לא היו לנער; כולם ידעו שהחבורה של בן דודו שונאת אותו, ואף אחד לא העז לפנות נגדם. בבית הספר הוא היה מטרה ללעגם של הרבה תלמידים, להקנטותיהם, לאלימותם. כולם בשכונה התרחקו ממנו; הוא היה הנער המוזר עם השיער הפרוע, הצלקת, המשקפיים השבורים ממכות, הבגדים הגדולים מדי.

כמובן שאף אחד לא טרח לזכור שזה יום ההולדת שלו.

אמת, יום הולדת זה בעיקר סמלי. אין הרבה הבדל בין גיל עשר לגיל אחד-עשר; אבל היום המיוחד הזה חסר לו מאוד. יותר מזה, חסר לו אדם שאכפת לו מכך. ששולח מתנה קטנה, אפילו רק גלידה או שקית צ'יפס. לא, הוא היה מסתפק אפילו ב'מזל טוב' קטן, סימן לכך שלמישהו בעולם אכפת ממנו.

אבל לא היה טעם. לאף אחד לא היה אכפת מהנער.

אבל אולי.. אך ורק אולי, זה לא היה נכון.

אולי, ורק אולי, מישהו זכר.

אולי, ורק אולי, למישהו היה אכפת.

ואולי, ורק אולי, לשולח המכתבים המסתורי היה אכפת.

אבל אף אחד, אפילו שולח המכתבים, לא חגג לו יום הולדת. אף אחד לא שלח מתנה, אפילו קטנה. אף אחד לא איחל לו 'מזל טוב'. ולא היה סימן לכך שלמישהו בעולם אכפת ממנו.

שמו של הנער האומלל היה הארי פוטר.

היו הרבה דברים שהוא לא בטוח לגביהם.

אבל אם היה דבר אחד בעולם שהוא היה בטוח לגביו, הרי זו העובדה שזה היה היום הולדת הגרוע ביותר בעולם.