כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 5

נ.מ. רון
(ה.כ. אני מדלגת על הסיור כי אין בו משהו כל כך מעניין)
הלכתי לישון.
היה היום יום ארוך והייתי צריך מנוחה.
אבל לפני זה, הייתי חייב לבדוק משהו.
התהפכתי במיטתי, לכיוון הארי.
מזוויץ העין ראיתי את הנער, ישן.
הוא היה נראה כאילו יש לו סיוטים.
"הארי, אתה סומך על הנערים האלה?" שאלתי.
"למה שאני אסמוך עליהם, עוד לא הכרתי אותם" הוא אמר.
"אבל-"
"רון, לך לישון, נדבר מחר" קטע אותי הארי.
נאנחתי.
"בסדר" אמרתי.
לאחר כמה דקות נרדמתי.
"רון, קום!" שמעתי קול.
פתחתי עיניים לאט. זה היה הארי.
"מה השעה?" שאלתי אותו, בישנוניות.
"7:46" אמר הארי. (ה.כ. אין לי מושג מתי השיעורים בהוגוורטס מתחילים, אז עשיתי כאילו השיעור הראשון מתחיל בשמונה)
"מה?!" צעקתי.
קמתי מהמיטה והתארגנתי במהירות.
"איזה שיעור יש לנו?" שאלתי את הארי.
"שיקויים".
רק זה חסר לי.
"איחרתם" אמר סנייפ בקול חמור.
"כן, אב-"
"שקט!" סנייפ קטע אותי.
"10 נקודות יורדות לגריפינדור, 5 על כל אחד מכם" אמר סנייפ.
נאנחתי. למה הוא חייב להיות כזה נונדיק?
(ה.כ. אני מדלגת על השיעור)
פגשנו את הרמיוני בסוף השיעור, בספריה.
קבענו להיפגש שם לחקור על הנערים, כי שם, רוב הסיכויים שלא יצוטטו לנו.
אבל... איך בודקים את זה?
אנחנו אפילו לא יודעים את השמות שלהם.
"אז... איך מתחילים?" שאלתי.
"אני.. לא יודעת" אמרה הרמיוני.
"אולי.." אמר הארי.
"אולי תתחילו בלשאול אותנו מה השמות שלנו" אמרה הנערה, שהופיעה משום מקום.
נבהלנו.
"תנשמו, אנחנו יודעים שאתם מנסים לחקור עלינו, אבל אנחנו לא כועסים, אני חושבת שאם היינו במצב הזה זה גם מה שאנחנו היינו עושים.." אמרה הנערה. "אבל בדרך קצת אחרת" הוסיפה.
"אז.. איך קוראים לכם?" שאלה הרמיוני.
"אני פרסי, וזו אנבת׳" אמר הנער, פרסי.
הם כבר היו לבושים במדי הוגוורטס, אף על פי שהיה נראה שזה לא נוח להם.
"ואיך קוראים לכם?" שאלה אנבת׳.
"אני רון, זו הרמיוני, וזה הארי" אמרתי, והצבעתי על חבריי בזמן שדיברתי.
"אז מה הסיבה האמיתית שאתם חוקרים עלינו?" שאלה אנבת׳.
היו לנו מבטים המומים, אבל פרסי רק גיחך.
"איך?"
"היא פשוט חכמה" אמר פרסי.
"טוב..." אמרה הרמיוני. "הסיבה האמיתית שאנחנו חוקרים עליכם, היא כי הארי ראה אתכם בחלום שלו".
הם הסתכלו אחד על השני.
והם לא נראו מופתעים.
"זה לא מפתיע? לשמוע שחלמו עליכם?" שאלתי.
"אצלנו, חלומות מוזרים זה לא דבר כזה מפתיע" אמר פרסי.
אצלנו? תהיתי.
פתאום שמענו את קולו של דמבלדור.
"כולם, לאולם, יש לי הכרזה" אמר דמבלדור.
התכוונו ללכת לעבר האולם, אבל..
"חכו שנייה, אני שומע משהו" אמר הארי, וזה עצר אותנו.
כבר ידענו, שהארי לא יצחק על זה.
"לאן אתם הולכים?" שאלה אנבת׳, כשראתה שהלכנו בעקבות הארי לכיוון ההפוך מהאולם.
"אממ... זה דרך קיצור לאולם" אמרתי, תירוץ גרוע.
אנבת׳ ופרסי הסתכלו עלינו במבט לא מאמין.
התייאשתי, אנחנו בחיים לא נצא מזה, חייבים לספר להם.
"פשוט בואו איתנו" אמר הארי, שהיה נשמע לחוץ.
הם לא התווכחו.
הם הלכו אחרינו.
הלכו אחרינו לעבר סכנה, רק שהם לא ידעו את זה.
————-
נ.מ. אנבת׳
משהו בהם היה חשוד, כאילו הם מסתירים משהו.
אז לא נתנתי להם ללכת.
בסופו של דבר הם התייאשו.
הלכנו אחריהם, עד שהגענו לאזור אפל יותר, עם מסדרונות ארוכים, אפלים וחשוכים.
זה היה מצמרר ומפחיד, אבל עברתי דברים גרועים יותר.
לאן שהם לא הובילו אותנו, זה לא היה האולם.
עברנו בין מסדרון למסדרון, כל כך הרבה שכבר לא יכולתי לשים לב.
בכל הזמן הזה, הארי נראה מתוח יותר ויותר.
בסופו של דבר, הגענו לדלת אחת, יחידה.
עכשיו זה היה או לחזור אחורה, או להיכנס לחדר.
חששתי, וראיתי שגם הם וגם פרסי חוששים.
אבל בכל זאת, פתחנו את הדלת, ונכנסנו.
החדר היה קטן, קר ואפל.
היה שם מיטה, שידה, שולחן כתיבה וכיסא.
וזהו.
פה ושם היו כמה קורי עכביש.
המקום היה נראה נטוש.
ואז שמעתי את זה.
לחישה.
לחישה חלשה, אך עדיין, מפחידה ומבהילה.
"אתם...לא...מורשים...להיכנס...לכאן" זו הייתה הלחישה.
הלחישה נשמעה כאילו הגיעה משום מקום, ומכל מקום.
הצטמררתי.
"אני חושבת שצריך ללכת" אמרה הרמיוני.
"עדיין לא" אמר פרסי, והארי הנהן.
הם חיכו עוד, אבל הלחישות הפסיקו.
"טוב, בואו נלך" אמר הארי לבסוף.
"רגע!" אמרה הרמיוני. "איך נזכור את הדרך לפה?".
"אל תדאגי" אמרתי. "אני אזכור".
הרמיוני נראתה ספקנית, אבל הנהנה.
חזרנו, באותה דרך שבה הלכנו.
הרגשתי הקלה כשהגענו חזרה לאיזור המוכר של הוגוורטס.
כבר כמעט הגענו חזרה לגריפינדור, ואז..
"איפה הייתם?!" שאל סנייפ, בקול חמור.
כבר אז ידעתי שנסתבך. מאוד נסתבך.
"בספריה" אמרה הרמיוני.
"אבל קראנו לכולם לאולם הגדול, הייתם אמורים לשמוע" אמר סנייפ.
"מצטערת, לא שמענו" אמרה הרמיוני.
טוב, רק על זה שלא באתם, אני מוריד לגריפינדור 10 נקודות על כל אחד מכם, זאת אומרת 50 נקודות יורדות לגריפינדור" אמר סנייפ. "ויש לכולכם עונש אצלי לשבוע הקרוב".
אוף!
כבר עכשיו שנאתי אותו, ועוד לא הכרתי אותו.
נכנסנו לגריפינדור, ועליתי לחדרי השינה של הבנות.
זה היה יום ארוך, והייתי מותשת.
"אני מפחדת" אמרה הרמיוני פתאום. "אני לא אוהבת להודות בזה בפני הבנים, אבל כל מה שאנחנו עושים מפחיד אותי מאוד".
"זה בסדר לפחד, זה הגיוני" אמרתי. "גם אני ופרסי עברנו הרבה, ובכל מה שעברנו פחדתי, וגם פרסי פחד".
"אם את מתמודדת עם הפחד, זה אומר שאת אמיצה" אמרתי.
"כן" אמרה הרמיוני.
שנייה אחרי זה, היא נרדמה, וגם אני.
אבל הרמיוני ישנה בשלווה, ואני, אני ידעתי שהסיוטים יגיעו.
————-
וואווו
עבדתי על זה כל היום, עם הפסקות ארוכות
אני אוהבת את הפרק הזה
אשמח לכוכב