Timeless|Solangelo AU

פורולוג

השקיות מהקניות לא היו אמורות להיות כל כך כבדות. רק כמה קרטוני חלב, אבל בכל זאת התנשפתי בדרך הביתה.

כמעט ויכולתי לשמוע את קולו של ניקו רוטן "למה השקענו ברכב אם אתה אפילו לא מוכן לנהוג בו?". הוא תמיד צדק. אבל אני תמיד ממציא תירוצים ללכת ברגל. ספורט בריא לנפש... איזה מין רופא אני אם אני לא יכול להיות בריא ולהוות דוגמה למטופלים שלי.

אבל הסיבה האמיתית היא שאני הכי אוהב את ההרגשה של לחזור הביתה עייף ישר לזרועותיו של ניקו.

בכל מקרה מצאתי את עצמי הולך ברחובות ברוקלין באמצע הקיץ מזיע עם שני שקיות על סף קריעה מלאות בקרטוני חלב ותפוחי אדמה.

אולי זה היה הגורל? אולי האלים הקדמונים? כי מעולם לא שמתי לב לחנות העתיקות בקצה הרחוב ממש כמה דקות מדירה שלנו. אבל מה שזה לא יהיה "חנות העתיקות של טיילור." קרצה לי.

אז נכנסתי.

המזגן הכה בי עם ריח מנחם של עוגיות ומוזיקת קאנטרי. עצמתי את עיניי, ידעתי שאוהב את המקום הזה.

"ברוך הבא!" המוכרת חייכה אלי, שיערה הבלונדיני גלש במורד כתיפיה ושפתיה היו משוכות באדום.

חייכתי חזרה. "את בטח טיילור."

היא סרקה אותי ראתה את השקיות שהחזקתי. "יש לי מקרר במשרד. אני אשים שם את הדברים שלך שם. יש לי תחושה שתשאר כאן למשך זמן מה." היא לקחה ממני את השקיות והלכה.

הרגשתי כאילו טיילור הכירה אותי טוב משהכרתי את עצמי.

המקום היה מבולגן ומלא כמעט עד אפס מקום. חוץ מהמוכרת לא היה שם איש. המקום מלא בחפצים אקראיים. קרדיגנים, צעיף אדום, תמונה ענקית של שחפים עפים מעל ניו יורק. גיטרה, פסל של נחש, חתיכה מעיתון שמדבר על רצח ללא גופה. כדול בייסבול. הקירות צבועים בסגול מעוטרים בכל מיני משפטים ומילים כמו "דבר עכשיו!" ו-"13" נדמה לי שאפילו- "ציירת כוכבים מסביב לצלקות שלי." אבל קופסה על הדלפק תפסה את עיניי.

טיילור שכבר חזרה ראתה את מבטי. "תמונות ב25 סנט לאחת." היא חייכה.

ניגשתי לראותן. התמונה העליונה הייתה שחורה לבנה של חתן וכלה. "זו אחת האהובות עלי." טיילור סיפרה. "שנות השלושים. שני אוהבים צוחקים על המרפסת של הבית הראשון שקנו. מסוג האהבה שאתה מוצא פעם בחיים. מהסוג שאתה לא עוזב לעולם."

וללא סיבה הוצאתי את הטלפון מכיסי והתקשרתי לניקו. כל כך קשה להסביר אבל בתמונות האלו ראיתי אותנו בתור הזוג המאוהב. כאילו אנחנו עמדנו שם במרפסת לפני 90 שנה.

ואיכשהו ידעתי.