בית הספר לילדי האלים

פרק 1

סופי:

די, נמאס לי, אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר, אני לא נשארת במקום הזה יותר.

אני צועדת לעבר הבית שהיה ביתי מאז גיל 11, או ככה לפחות אמרו לי, הדירה הזו מעולם לא הייתה הבית שלי, הבית האמיתי שלי נשרף ביחד עם הורי בתאונה מסתורית כשהייתי בת 11. רוברט ואיזבל דייוויס לקחו אותי כי הורי היו חברים שלהם, אני ראיתי אותם רק פעם אחת לפני האימוץ, ושתי הבנות שלהם, הילרי ואיימי, משכו לי בשיער וחטפו לי את הצעצועים.

אחרי השריפה לקחו אותי לבית יתומים, אבל אחרי שבועיים אמרו לי שיש משפחה שרוצה לאמץ אותי, הלכתי אחרי המנהלת אל החדר שלה ושם ראיתי אותם: אמא, אבא ושתי ילדות תאומות בערך בגילי, המשפחה המושלמת. די מהר התברר לי שטעיתי, ברגע שהגענו הביתה הם הפסיקו עם כל העניין המזוייף שהם הפגינו בי מקודם, בהתחלה לא הבנתי למה הם אימצו אותי, אבל אז שמעתי אותם מדברים במטבח בלילה על הכסף שהם יוציאו ממני, הכסף שההורים שלי השאירו לי בירושה. אני לא בוטחת בהם, כל יום אני חושבת איך אני אוכל להוציא את הכסף מהידיים החלקלקות שלהם, ״שמור את חברים שלך קרוב ואת האויבים שלך קרוב יותר.״

אבל נמאס לי, נמאס לי לחיות עם אנשים שלא אכפת להם ממני וכל מה שהם רוצים זה את הכסף של ההורים שלי. כבר הגעתי לחדר שלי, חדר כביסה קטנטן עם מיטה ושידה, והתחלתי לארוז תיק: בגדים, פנס, אוכל, כסף שאני מחביאה כבר שנים והכי חשוב - הפרוייקט שלי, ערמה של מתכת, ברגים וחוטים. אני מכונאית, אני אוהבת ליצור מכונות, להתעסק עם מכונות, מתכות, ברגים, חוטים, להרכיב מכונה מחלקים שמצאתי בפחים של פסולת בניין.

אני כבר ברחוב, הולכת בכעס הולך וגובר עד שאני כמעט רצה ואז פתאום יש הבזק של אור לבן.

אני נמצאת במקום מלא ילדים צוחקים ומפטפטים, שלא ממש מופתעים מזה שאני נוחתת באמצע החדר הענק הזה. איפה אני? איך הגעתי לכאן? זה קסם? שטויות, קסם לא קיים באמת. אז איך הגעת לכאן?

״אה, אז כבר הגעת לכאן, חשבתי שתגיעי עוד כמה דקות, זה מה שאיזבל אמרה״ נער שזוף לבוש בסווטשירט לבן עם שמש גדולה מצויירת עליו נעצר לפניי, מתנשף.

״סליחה, אבל מי אתה? ומה זה המקום הזה? איך הגעתי לפה?״ אני שואלת. ״אה, סליחה, נראה שאת מאלה שלא יודעים כלום, פה זה בית ספר לילדי האלים, כאן לומדים הילדים של כל האלים, ואם את פה זה אומר שאת ילדה של אחד מכל האלים שקיימים בעולם, ואת כנראה תגלי בזמן הקרוב מי. את הגעת לפה בעזרת הקסם של האנשים שמתפעלים את המקום, יצורים קסומים מכל מיני מיתולוגיות שונות שזו העבודה שלהם. ואני מייק דרך אגב, הבן של סול, התגלמות השמש במיתולוגיה הנורדית. קוראים לך סופי, נכון?״

״כ- כן,״ אני מגמגמת. ״בואי, הולכים לאיזבל.״ מה הוא אמר? אני מתקשה לעכל את המידע, אני המומה: יש קסם בעולם? אני בת של אחד האלים? שנמצאת עם עוד ילדים של אלים? בבית ספר שלם לילדים של אלים? אין סיכוי, עובדים עלי. אבל מי עובד עלייך? למי מספיק אכפת ממך כדי למתוח אותך? וחוץ מזה איך הגעת לפה? ואיך איזה ילד הצית אש מהידיים שלו? ואיך המורה הזו שצועקת עליו בלי להשתולל במסדרונות מתנהגת כאילו זה רגיל לגמרי? אני מניחה למייק להוביל אותי בהמון, אני כל כך מבולבלת מכל הדברים שנוחתים עלי פתאום.

״הגענו,״ אומר מייק פתאום. ״מ- מה?״ אני מגמגמת שוב. ״הגענו,״ מייק חוזר על דבריו, ״המשרד של איזבל זה פה.״

״מי זו איזבל?״

״המנהלת שלנו, שכחתי לספר לך גם את זה, סליחה. טוב, תיכנסי.״ הוא דופק על הדלת. ״יבוא,״ נשמע קול מבפנים. מייק פותח את הדלת, ואיזבל נגלית לפני במלוא הדרה: ישובה לפני שולחן גדול מעץ. היא אישה גבוהה ומרשימה, לבושה קרדיגן שחור ושרשרת פנינים, שערה אסוף בתסרוקת גבוהה. היא מעוררת יראה.

״את צריכה אותי לעוד משהו, גברתי?״ אומר מייק.

״לא מייקל, אתה חופשי ללכת לשיעור, אבל תבוא לפה שהוא יסתיים, תעשה לסופי סיור.״

״כן, גברתי.״

״כנסי סופי, את בוודאי המומה. בואי, שבי, אני אסביר לך הכל.״

אני נכנסת למשרד ומתיישבת בכיסא מול איזבל. אני עדיין מתקשה לעכל את הכל.

״טוב, סופי, בואי נעשה היכרות רשמית, אני איזבל, בתו של אודין, מנהלת של בית הספר לילדי האלים. הבית ספר הזה הוא בית ספר מיוחד, הוא מלמד את כל הילדים של האלים איך להסתדר בעולם הזה.

"מה?" אני אומרת, אני עדיין לא מבינה.

אני אסביר מההתחלה: לפעמים יש לאלים ילדים עם בני אדם, הם נקראים ילדי האלים, יש להם כוחות מהצד האלוהי שלהם, אבל הם יותר חלשים מילדים של אלים עם אלים אחרים או עם יצורים קסומים אחרים. חלקם יותר חלשים, חלקם פחות, לרוב זה קשור לכוחו של ההורה האלוהי שלהם. את בוודאי שמעת על המיתולוגיה היוונית, אולי גם על האחרות: המיתולוגיה הרומית, הנורדית, המצרית, ההודית, היהודית, המסופוטמית, הכנענית, הסלאבית.

למיתולוגיות היותר נשכחות יש אלים פחות חזקים, כי פחות אנשים מכירים אותם וזוכרים אותם, האלים נוצרו בזכות המחשבה של האנשים הקדומים, הם דמיינו אלים ויצרו אותם. הם לא ידעו שהם יצרו את האלים בכוח המחשבה בלבד, אבל כמו שהאלים נוצרו עם מחשבה, בלעדיה הם יפסיקו להתקיים, אם כל האנשים ישכחו אותם הם יפסיקו להתקיים.

בבית ספר הזה אנחנו נלמד אותך איך לשלוט בכוחות שלך, על הרקע שלך, את תלמדי על כל המיתולוגיות שקיימות, ובמיוחד על המיתולוגיה שאליה את משתייכת, וגם מקצועות רגילים שלומדים בבתי ספר.

את מיוחדת סופי, יש לך הורה אלוהי, שאנחנו נגלה מי הוא, יש לך כוחות שהוא הוריש לך.

את תלמדי בבית ספר הזה על כל מה שאת צריכה לדעת על העולם שלנו.

את מבינה סופי?״

״כן,״ אני אומרת, הכל עדיין חדש, אבל קצת יותר הגיוני.

״טוב, את חופשיה ללכת לדרכך, עוד חמש דקות מייקל יבוא לקחת אותך לארוחת צהריים וסיור, כל חפציך מביתך הקודם כבר מחכים לך בחדר שלך, שאותו תחלקי עם שותפה, מייקל יכיר לך גם אותה. ובקשר למשפחתך המאמצת, הודיעו להם על המצב.״

״טוב,״ אני עונה, ״להתראות.״

״וסופי, רק עוד דבר אחד, את רשאית לעזוב את בית הספר מתי שתרצי. הלימודים פה הם זכות, לא חובה. את יכולה לעזוב מתי שתרצי, אבל אם יצורים מטבע מרושע ימצאו אותך לא בטוח שתדעי להגן על עצמך, ולא בטוח שיהיה מי שיגן עלייך. בית הספר הזה מגן עלייך ומלמד אותך עד שתוכלי להסתדר לבדך עם העולם שבחוץ.״ איזבל אומרת, ״עכשיו אני אשחרר אותך, להתראות.״

״להתראות, גברתי.״ אני אומרת ויוצאת למסדרון.