סיפורה של מון

פרק ראשון

לרענון זיכונכם.ן,הנה הפרק ממנו אתחיל את הסיפור:

ישנתי, וכל חברינו ישנו.

קמתי לאט לאט והתמתחתי. "היה לי חלום ממש מוזר" כשנשמעה המילה 'מוזר' כולם קמו. "איזה חלום?" שאל טאם. "חלמתי שיצאנו למסע בלילה ואז סילנה הבחינה באור וכשאני הבחנתי בו הוא שצף את כולנו, ואז התעוררתי" "גם אני חלמתי את החלום הזה, הוא היה כזה אמיתי. אבל בחלום שלי ציינו שיש ירח מלא בקרוב" אמר אנתון "גם אני חלמתי את זה רק שאני הבחנתי בשיח חשוד" אמרה סילנה "גם אני חלמתי את זה! אבל אני חלמתי גם שחילקתי לכולם תפקידים והובלתי אותנו ביער" ציין טאם "אני חלמתי אותו דבר, כולנו חלמנו אותו דבר. אבל, אולי החלום הזה אמיתי?" מיד כשאמרתי את זה השמיים החשיכו "מה קורה כאן?!" צעקה סילנה "החושך לא מחמיא לי לפנים! אני בטח נראת זוועה עכשיו!" "סוף סוף את מדברת לעניין" אמר אנתון וסילנה רטנה לעברו. "חבר'ה, זה שוב האור!" ציין טאם. פתאום האור התקרב ונעשה יותר אנושי, עד שהאור יצר בת אדם כסופה עם שמלה מנצנצת ושיער גולש וזוהר, כולה הייתה כסופה "אני מון, לילה, אני חייבת לספר לך משהו. את, בעלת כוח עתיק, עתיק וחזק. כוח הכוכבים. אבל עלייך להיזהר, אני קרובת משפחתך וגם לי היה את הכוח הזה" "היה?" שאלתי "אני כרגע לא יותר מאשר רוח, רוח הנשלטת על ידי הכוח, הכוח שלך חזק מאוד, ועלייך להיזהר. אני אהבתי את הכוח שלי יותר מידי, רציתי עוד ממנו ועוד ועוד. לבסוף הכוח השתלט עליי ונהייתי מה שאני היום, לכן אני נראת ככה. היזהרי מהכוח, השתמשי בו בחכמה... עליי ללכת, איני יכולה להישאר פה יותר. העיקר שתזכרי, תיזהרי, ותדעי מה את עושה עם כוחך. מצאי הכוכב......" אמרה מון ונעלמה "מון! מון! חכי!" צעקתי. השמיים התבהרו.

זה היה מתבקש
תודו

הקטע הבא הועתק באישור מהסיפור ׳אלפית הכוכבים׳ ושוכתב מנקודת מבט אחרת

״אני מון,״ אני אומרת לילה,קרובת משפחתי הרחוקה. היא תהיה בסכנה בקרוב. יותר מדי בקרוב. ״לילה,אני חיייבת לספר לך משהו. את,בעלת כוח עתיק.עתיק וחזק.״ בטח חזק. אני חושבת לעצמי. ה׳כוח׳ הזה עשה מספיק צרות עד כה. ״כוח הכוכבים. אבל עלייך להיזהר,״ כמו שהיה עליי להיזהר. אבל לא נזהרתי. ״אני קרובת משפחתך וגם לי היה את הכוח הזה״ ״היה?״ היא שאלה. כמה שהיא תמימה. היא לא יודעת מה מחכה לה.. ״אני כרגע״ כרגע? אני אהיה כך לנצח. ״לא יותר מאשר רוח,רוח הנשלטת על ידי הכוח.״ אני באמת לא מבינה למה צריך לקרוא לזה כוח. כוח נובא משליטה. ואי אפשר לשלוט בדיוק בכישרון הזה. בעקרון,זה יותר כשרון מאשר כוח. ״הכוח שלך חזק  מאוד,ועלייך להיזהר. אני אהבתי את הכוח שלי יותר מדי,רציתי ממנו עוד ועוד. לבסוף הכוח השתלט עליי ונהייתי מה שאני היום. לכן אני נראית כך. היזהרי מהכוח,השמשי בו בחכמה... עליי ללכת, איני יכולה להישאר פה יותר. העיקר שתזכרי,תיזהרי,ותדעי מה את עושה עם כוחך. מצאי הכוכב...״ אני אומרת.לאט לאט אני מרגישה את ההרגשה המוכרת של ההתפוגגות ונעלמת. מרחוק אני עוד שומעת את לילה צועקת לי ״מון! מון! חכי!״ בייאוש.  

*

אני מופיעה בחדרי הישן. כלומר,הבית המקורי הרוס,אבל איפה שאני הבית עדיין עומד על תילו ונראה כמו שהיה נראה בפעם הראשונה שראיתי אותו. הלוואי שזו הייתה הפעם הראשונה.
מבטי מופנה לשולחן הכתיבה.שם היו שלושת הכרכים של יומני משלוש השנים האחרונות.
הגיע הזמן לרענן את זיכרוני אחרי כל השנים האלה.
אני פותחת את העמוד הראשון של היומן הראשון.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~
זה היה יכול להיות פרולוג
תודה שקראתם.ן!