מלא תמונות של שניהם רצות בראשו , הוא לא יודע עוד מה התרחש. ״ זה בגללי ! אני כל כך מפגר ! לוא תתעורר אני מצטער כל כך .. ״ קולו של הארי קטע את חלומותיו של לואי והתעורר. ״אתה צועק לי באוזן .״ אמר לואי בקול אדיש, לא מודע למתרחש.
״ לוא, אתה.. אתה בסדר ? ״ אמר הארי מגמגם בקול חנוק מבכי. ״ מה אתה בוכה ? מה קרה ? ״ לואי מחכה לתשובה כבר. ״ אתמול היינו ביום הולדת, אתה זוכר? ״ החל הארי לספר לו. ״ איך אני אשכח את כל הבושות שלך ?״ צחקק לואי . ״ אז אחר כך.. ״ הארי ניסה להמשיך אבל אז לואי נזכר וקטע אותו . ״ החזיר בסדר? ״ הארי בהה בלואי בהלם וחיוך אדיוטי. הארי התכוון לדבר אבל לואי הקדים אותו ״ אתה לא תשתה יותר. תבטיח לי שאתה לא תשתה יותר . ״ הארי הרגיש רע כל כך שהחלו לרדת דמעות מעיניו. ״ אני לא אשתה יותר . אני לא אגרום לך להפצע שוב בגלל הטמטום והחוסר אחריות שלי-״ ״
״ להפצע? שוב? מתי נפצעתי ..״ קטע לואי את הארי ואז שם לב לרגלו העטופה בגבס. שקט שרר לכמה שניות . ״אדיר! ״ הוא אמר וחייך . ״ רגע ... רגע. ״ החיוך ירד מפניו ״ עוד יומיים ..שיט! עוד יומיים יש טורניר כדורגל !״ המבט של לואי הפך למבט קר . ״ לואי.. אני .. אני ל-״ הארי ניסה לחפש מילים אך לואי קטע אותו בצעקה ״ אתה לא חושב! אתה אף פעם לא חושב ! אני התאמנתי כל השנה לטורניר הזה , הארי, כל השנה ! ״ הארי נכנס ללחץ והרגיש אשם נורא , הוא לא ידע מה לעשות ואיך להגיב, הוא התחיל לבכות. לואי כעס , אבל כאב לו לראות את הארי בוכה בגלל הצעקות שלו .
״ טוב, תפסיק לבכות ושים אותי בכיסא גלגלים הזה .״ הארי הקשיב ועשה זאת . ״ מה קרה עם החזיר בכל מקרה ?״לואי הסתקרן . ״ הוא נח מתחת לגלגל של הרכב שלך ."
הארי ולואי הגיעו למחרת לבית הספר, יום הטורניר, כשהארי מחזיק את כיסא הגלגלים של לואי , אשר רגלו כבולה בגבס וכל רגע שמסתכל למטה היא גורמת לו להרגיש רע . העובדה שלואי לא יוכל להשתתף בטורניר כדורגל מעציבה אותו. את הארי אפילו יותר. זאיין , חברו לקבוצה של לואי , ראה את לואי בכיסא הגלגלים והפיל את הכדור שאחז בידו את הרצפה מרוב תדהמה . "טומו! מה קרה לך?! אבל , היום הטורניר.. " ראו את הבלבול והפחד בפניו של זאיין. לואי נאנח בידיעה שאין מה לעשות שישנה את העובדה שהוא לא יכול להשתתף . "אני מצטער .. לא שאני אשם, אבל אני מצטער. כנראה שתצטרכו לשחק בלעדיי. אבל היי, אני מאמין בכם!"
לואי לא באמת האמין שיצליחו אך רצה שתהיה בהם המוטיבציה להמשיך בלעדיו.
"אוקיי.. ואמ, החלמה מהירה, כן?" אמר זאיין חסר תקווה ונעלם מהמקום .
"לוא , אני מצטער , אני ממש ממש ממש ממש ממש מצטער!" הארי אמר בקול מתחנן וחנוק.
"הבנתי אותך, עכשיו זוז לפני שאני דורס אותך עם הגלגלים שלי " לואי המשיך לבד עם כיסא הגלגלים, מנסה להתרגל לכיסא המעצבן הזה, מנסה לשכוח מגבס הנורא והמגרד הזה. הארי עבר את היום ברגשות אשם שלא עזבו אותו.
