המבוך

פרק 1 מי אני?

כאב ראש חד תקף אותו. הוא שכב על האדמה ללא תזוזה.
הוא... רגע, מי "הוא" בכלל?
הוא קם ושיפשף את ראשו. מסביב הייתה חשכה מוחלטת.
עוד כאב ראש, אאוץ'!
הוא נתקל באבן. טוב, הוא הניח שזו הייתה אבן, היה חושך מסביב.
לפתע היה רעש של טצ! ואור נדלק. האור בקע מלפיד שהיה תלוי על הקיר.
הוא הביט סביב. למעשה ה"אבן" שנתקל בה הייתה קיר שהיה עשוי המון לבנים לבנות-צהובות, עם צמחייה שיוצאת מהחיבורים והסדקים בין הלבנים.
בצד המקביל לקיר היה קיר זהה, שעליו היה הלפיד. הקירות המשיכו עד לשלב שבו האור מהלפיד לא הגיע. אותו דבר מהצד השני.
התקרה הייתה חסומה גם היא. הוא היה בסוג של מסדרון ענק (כי היה מרחק של 4 מטר בערך בין שני הקירות) והמסדרון המשיך מצד אחד לימין, וצד אחד לשמאל, ובשניהם הייתה רק חשכה.
הוא הביט בשני הצדדים שהובילו לאלוהים-יודע-איפה. מה קורה כאן? איפה הוא נמצא?
שאל את עצמו.
קודם כל אני צריך שם, חשב.
הוא ידע שזה משהו עם א'...
ארנון? אורי? לא, אולי זה בעצם ארניניהו? לא... אהר...אהרון! כן! זה השם! הוא ידע בפנים שזה השם שלו, אבל הוא לא ממש אהב את השם... אהרון, או בקיצור, ארי!
כן, ארי היה נשמע לו טוב.
ועכשיו... "לאיפה אני אלך?" תהה ארי בקול.
"ולא לשכוח איפה אני בכללי..." אמר ארי והחל ללכת לכיוון ימין.
ככל שהתקדם האור נהיה חלש יותר, ואז חשוך לגמרי. הוא בדיוק בא לחזור אחורה לקחת את הלפיד, אבל לפתע נדלק עוד לפיד אחד, בקיר לידו. וכל שהתקדם, נדלקו עוד ועוד.
ארי המשיך ללכת לזמן מה, עד שלרגע הביט בעצמו.
הוא היה לבוש בחולצה ירוקה קצרה עם ציור של עיר ומעליו את הכיתוב "ניו יורק סיטי" ומכנסים ארוכים בהמון גוונים שונים של ירוק.
הוא מישש לרגע את פרצופו, והרגיש מעט שיער על הסנטר ומעל הפה. זקן ושפם. שניהם קטנים יחסית.
אוקיי, אז הוא לא ילד, וגם לא מבוגר כנראה, משהו כמו טיפה מעל נער, להתחשב בגובה שלו.
אם הוא היה צריך לנחש, אז הוא בין גיל 18 ל22.
ואז עוד פעם עלתה השאלה, איך בן אדם בן 20 (פחות או יותר) הגיע לכאן?
לפתע ה"מסדרון" שהלך בו התפצל לשני פניות, ימין ושמאל.
לפתע זה הכה בו.
הקירות המוזרים, הלפידים, האבנים הישנות, העכבישים וקורי העכביש שניסה להתעלם מהם ועכשיו ההתפצלות.
זה לא מסדרון.
זה לא איזה מבנה ישן.
זה מבוך.