המבוך

פרק 3 מתי אני?

הוא הלך במסדרון האין סופי.
היה נראה כאילו הוא לא נגמר.
ברנון התעורר לפני כמה דקות במסדרון.
ברגע שהוא קם, הוא מיד החל ללכת. הוא אפילו לא חשב על זה. בשלב מסויים הוא נזכר בשמו. ואז סוף סוף הוא החל לחשוב ולתהות.
מי אני?
איפה אני?
רגע... מה אני?
הוא הביט למטה וראה מכנסיים קצרים רחבים, נעליים חומות, וחולצה אדומה כתומה קצרה. עורו היה מעט כהה, וידיו ורגליו היו מעט שמנמנות. הוא הושיט יד לראשו וגילה שיער יחסית קצר ועומד. הוא הרגיש זיפים קטנטנים על סנטרו ומעל השפה, אבל הם היו כל כך קטנטנים שבקושי יראו אותם כנראה.
אם הוא היה צריך לנחש, אז הוא היה נער בערך, אולי יותר מבוגר.
ברנון החליט שזה לא הזמן לשאלות.
זה הזמן להמשיך ללכת.
להמשיך. ללכת. להמשיך. ללכת. להמ..."מהאאא!!" צעק ברנון. אם הוא היה עושה עוד צעד אחד, הוא היה נופל לבור עצום באמצע המסדרון. הכל בסדר, אמר ברנון לעצמו. פשוט ללכת בזהירות מסביב לבור. הבור כיסה את רוב הדרך, אבל היה מדף אבן קטן בצד שהיה אפשר לעבור מעליו. לפני שברנון חצה את הבור, הוא זרק אל תוכו אבן. האבן נבלעה בתוך האפלה.
ברנון חיכה.
וחיכה.
עד שלבסוף, אחרי 17 שניות בדיוק נשמע רעש של, טראח! שהבהיל מעט את ברנון. אבל אז קרה משהו שהבהיל אותו יותר.
"רררררררר!" נשמעה נהמה מהבור.
ברנון קפא.
ה"רררררררר!" לפתע נשמע קרוב יותר.
וקרוב יותר.
וקרוב יותר.
ואז הוא עצר. ברנון הרגיע את עצמו, ואמר "אוקיי, הכל בסדר." ובדיוק כשרצה לעבור, יצא מהבור יצור ענק:
היו לו שלושה ראשים שהיו נראים דומה למה שראש של דינוזאור יראה, אבל עם ניבים עצומים, לשון ארוכה, ולסת נוטפת ריר, הצוואר של היצור היה ארוך, והוא היה מחובר לגוף גדול בעל ידיים ארוכות עם טפרים מעוקלים וצהובים, והגב שלו היה מכוסה בנוצות אדומות דהויות. ואחריו הגיע רגליים שהיו דומות לידיים וזנב ארוך ודק ובקצהו ראש של נחש. ולבסוף שורת קוצים ארוכה שהתחילה מהזנב עד לגב והתפצלה לשלוש הראשים.
היצור העצום הביט בברנון עם כל שלושת ראשיו, וכל ששת עיניו הצהובות-אדומות. ברנון עמד כמו פסל.
הראש האמצעי מבין השלושה ריחרח את ראשו, ופתח פה גדול ומתח את לשונו.
הלשון מלאת ריר "ליטפה" את הלחי של ברנון.
לפתע היצור משך את לשונו, וכל שלושת הראשים שאגו.
"ראאארגגגגג!!!"
ברנון צווח, וסוף כל סוף הצליח לזוז.
ברנון החל לרוץ כמו שלא רץ מעולם.
ואז הוא הביט אחורה וראה שהיצור רק מביט בו, מגרגר, ואז לפתע צווח. היצור צווח, ולא סתם, הוא חיכה את צווחתו של ברנון במדויק, ואז החל פתאום לרוץ.
היצור טיפס ורץ על הקיר.
ברנון הפסיק להביט לאחור, והמשיך לרוץ.
הוא שמע את הטפרים של היצור נוקשים באדמה בזמן שרץ.
קלאק קלאק! קלאק קלאק!
לפתע ברנון ראה מלפניו שהמסדרון מתפצל לשני צדדים.
ברגע שהגיע לפיצול הוא פנה שמאלה.
הוא לא התאפק והביט לאחור, וראה את היצור מנסה לפנות, אבל הוא נתקע בקיר.
הטפרים שלו הקשו עליו בפניות. היצור האט, ועצר.
הוא צווח שוב בקולו של ברנון, ואז הוא הסתובב אחורה.
הוא ויתר, חשב ברנון.
היצור ויתר.
אבל ברנון לא עצר הוא המשיך לרוץ ולרוץ, עד שלבסוף התעייף, נפל, ונשרט בידו.
ברנון התיישב על האדמה, ואחז בחוזקה בידו.
דמעות החלו לזלוג מפניו ונטפו על ידו שהחלה לדמם.
אבל הוא לא בכה מהכאב.
ברנון פחד.
איפה הוא?
דמעות זלגו.
מה קורה לו?
עוד דמעות.
הדינוזאור.... הנחש.... הדינחשזאור המשולש הזה... הוא לא אמור להיות קיים.
דינוזאורים כבר לא בחיים יותר. הם נכחדו.
או...שלא? איזו שנה זו?
מתי הוא? הדמעות כבר כיסו את הפצע.
מתי הוא?
ברנון קם ואז צעק, "מי אני?!"
הוא בקושי ידע את שמו! ולא לדבר על איפה
הוא... רגע...
הפנייה..
הלבנים הצהובות עם הטחב...
הלפידים...
המפלצת....
זה לא סתם מסדרון מפחיד.
זה מבוך.