הלילה עבר במהירות וקמתי לעוד בוקר של ספקות ותקוות, תקוות שהאימייל יגיע. אני יוצא מהמיטה, מביט במראה שלי בעייפות אבל מראה השיער המבולגן שלי גורם לי לגחך כשאני פונה לאמבטיה, אני נכנס לחדר ופותח את הברז, שוטף את פניי. אני אוחז במברשת השיניים ביד אחת ופותח את הטלפון שלי ביד השניה, מפעיל את הפלייליסט שלי. לפני שאני שם לב אני רוקד לצלילי שיר של מייגן טריינור. אני זז בתנועות שאמורות להיות חושניות אבל הן בדיעבד מצחיקות כיוון שעדיין יש לי מברשת שיניים בפה. אני נסחף עם המוזיקה, מסתובב ברחבי הדירה שלי תוך כדי שאני מתארגן. אני מתלבש בזריזות ופונה למטבח, מרתיח קומקום ומחכה שהמים יתחממו. אני מזמזם את השיר, פותח את הנעילה של הטלפון ונכנס לאימייל שלי. הטלפון נופל מידי על השיש ואני מפסיק לשמוע את המוזיקה, מוחי מרוכז רק במה שכתוב מולי, יותר נכון בכותרת האימייל.
המשלוח מגיע היום.
אני מצווח בשמחה, קופץ במקומי, אני יכול להרגיש את החיוך קורע את פניי. כשאני מבין את ההתנהגות שלי אני קופא במקום ומסמיק. אני בן עשרים ושלוש למען השם. אני חייב להתחיל להתנהג בהתאם לגילי. אני מכין לעצמי קפה ויורד לחנות במהירות, פותח אותה. ושוב פעם, אני כמעט ומדלג, ספל ביד אחת, טלפון ביד השניה ומפתחות בפה. אני מניח הכל על דלפק הקבלה ופותח את האימייל, בודק את השעה שהמשלוח אמור להגיע בה ומוודא את תכולתו. אני מהנהן, מרגיש איך המידע מוצא את מקומו בראשי. אני מדליק את האור, מכין את החנות לפתיחה ופותח אותה לאחר מספר דקות. אני מסדר דברים קטנים בחנות, אני זוכר איפה כל ספר צריך להיות, ככה שהספרים שהוזזו בימים הקודמים בולטים לעיניי בצורה כואבת עד שאני מחזיר אותם למקומם.
מאז שהייתי צעיר מספרים ודברים הסתדרו לי בראש. בכיתה א' כבר ידעתי לחשב משוואות עד מליון, בכיתה ו' כבר פתרתי את שאלוני הבגרות של... רוב המקצועות, אבל רצו להשאיר אותי במסלול לימודים רגיל, לכן, השתעממתי כל תקופת הלימודים שלי. התוצאות של הבגרויות שלי היו ברורות שנים לפני כן, ממוצע מאה, עגול. הייתי יכול להיות דוקטור תוך מספר שנים, להיות עורך דין, להיות רופא, להיות רואה חשבון, לנהל חברה מצליחה. אבל שום דבר מהדברים האלה לא הצית את האש הזו בתוכי, רציתי לעבוד עם אנשים בצורה הכי יומיומית שיש.
ותוך כדי לעבוד על התפיסה החברתית. וכמובן, שספרים הם ספרים, אני רוצה להקדיש את החיים שלי בעסק הזה. אני מחזיר את הספר האחרון למקומו ומיישר את הקריסטל שמוצב על הבמה הקטנה באמצע החדר ביחד עם נבחרי החודש.
אני חוזר למאחורי דלפק הקבלה. השעה תשע בבוקר, המשלוח אמור להגיע עוד דקות ספורות והפריקה אמורה לקחת לא יותר מעשרים דקות. ומדיוק בזמן, אני רואה משאית עם הכיתוב 'הוצאת בנג'מין' על צידה. אני פונה לחכות ליד הכניסה ומחייך אל הנהג המבוגר שיצא מהרכב בצעדים כבדים. החזות שלו נראתה מאיימת, אבל, העיניים שלו היו עדינות. אני מסתכל על מושב הנהג במשאית ורואה תמונות של שתי בנות צעירות שדומות לו מאוד, בהתחשב בעובדה שהן בנות. הנהג מתקרב ונעצר "אדון גרין?" הוא שואל ואני מהנהן "בוקר טוב," אני עונה בחיוך.
הוא מביט בי, מאין פליאה בעיניו ואז מסתובב והולך לפרוק את הספרים מהמשאית. אני מיד פונה לעזור לו. אנחנו מחזיקים את הקופסאות הענקיות בשתי צדידיהן ומכניסים אותן אל החנות.
YOU ARE READING
ניסיון ראשון
Romanceאוליבר מצא את השלווה שלו. הוא הצליח לנתק את עצמו מרוחות העבר ולהקים את החנות שעליה חלם כל החיים שלו. הכל טוב ויפה בחיים שלו. אך כאשר המנכ"ל של הוצאת הספרים הכי מפורסמת באורגון מציע לו לחתום על עסקה הוא מגלה על חלק חדש בו. חלק שרק מנסה לצאת החוצה, א...
