דם של נקמה

פרק 1. הפרידה.

בום
קול פיצוץ הרתיעה אותי. ישבתי על הספה בנחת עם אבי ואימי. מדברים ומשחקים צוחקים ונהנים. זמן איכות משפחתי".

כל זה. כל זה התרסק לי בפנים כשחלון בייתנו התנפץ וזכוכיות עפו לכל מקום שרק היה חשוף. יריות נשמעו בכל מקום. דאגה החלה לשטוף את מחשבותיי. "מה זה יכול להיות?!" שואלת אימי בפאניקה. את המתקפה הקודמת של הממלכה האדומה שרדנו. זה היה בחלק מהמחוז שלנו. אבל הממלכה האדומה לא מוותרת וממשיכה לנסות לכבוש את המחוז שלנו. "דיאנה!!" אבא שלי צעק לאמא שלי כאשר חץ נורה לכיוון ראשה. משכתי אותה בזמן. החץ הארור שרט לי את היד. לעזעזל זה שרף. אבל לא היה לי אכפת, רציתי להגן על המשפחה שלי. מכיוון שאנחנו מחוז קטן ללא צבא. לא היה מי שיגן עלינו. זה רק אנחנו והמשפחות. קולות דהירות של סוסים הדהדו בראשי ויריות המשיכו להרעיש ולהפחיד.
"אבא!!!!" צעקתי לו כאשר התרחק מאיתנו לעבר הדלת. חסם אותה עם מקלות עץ בזריזות. אך זה היה מאוחר מידי. הם נכנסו מהחלון שניפצו קודם לכן. פלשו לביתי, לבית הוריי. למקום המוגן שלנו. גבר עטוף בשריון ובקסדה ד
הצמיד את אבי לדלת. וירק עליו. "א אבא" גמגמתי בפחד. לא רוצה שיגעו בו. יצאתי מההלם ורצתי לקחת סכין מהמטבח. אני אוהבת את אבא שלי. שלפתי את הסכין מארון הזכוכית הישן שלנו וטרקתי אותו. אחזתי בחוזקה את הסכין ומיהרתי לזירה. איפה שאבא שלי נמצא. בנתיים אמא שלי מקופלת על הרצפה. אחד מהגברים בועט בה. היא צועקת וזועקת לעזרה. כואב לי. רע לי. אחד מהם, מגודל עם שריון. בעט ברגלי ושלף את חרבו מהחגרוה שנכרחה על מותניו. הרמתי את ידי ודקרתי אותו בכף ידו החשופה. זה לא הפריע לו. בזמן שהוריי צועקים ובוכים הוא מצמיד את חרבו לגרוני ומשפשף בעדינות, גורם לשריטות שורפות להתגלות. "בן של זונה" סיננתי מבין שפתיי. בעטתי לו בין הרגליים ודקרתי את גרונו שהיה חשוף. פעם הבאה שימו שריון גם שם. התקדמתי לאימי ובעטתי בחייל שעומד מעליה בחזרה. שלפתי את חרבו ולא ידעתי מה אני עושה. אני לא יודעת לדקור ובטל שלא עשיתי את זה. אבל בשביל אמא? הכל.

קפצתי עליו עם החרב אך הוא חסם את ידי עם ידיו ועיקם את ידי השמאלית. נאנחתי בכאבים. זה לא עצר אותי. המשכתי עם ידי השנייה ועם רגליי. בעטתי לו בין הרגליים שלוש פעמים. גורמת לו להתקפל על הרצפה. עוזב את אימי לרגע. היא מצליחה לברוח.
עברתי לחייל שדוקר את אבא שלי. קלטתי נקודה ריקה בצווארו. הדלקתי עליה והרמתי את הסכין שלקחתי קודם מהארון כלפיו. הוא אלא הבחין בי. אבל צרח בכאב והתמוטת על הרצפה. מרוצה ממה שעשיתי המשכתי לרוץ לכיוון אבי הדקור. אני מזהה שמונה דקירות בתוך ביטנו. "פאק." מלמלתי לעצמי. אני לא יודעת אם אצליח להוציא אותו מהמצב הזה. דמעות ממלאות את ענייני כשאני מרימה את ידי ומושיטה שתיי אצבעות לנקודת הדופק שלו. אין שום דפיקת לב. שום סימן. אני צורחת. "לא לא לא זה לא קורה" ניסיתי להושיט אצבע לאזור אפו. אין אוויר שיוצא החוצה. לאט לאט ניהיה חיוור יותר. לא...
אבא לא!
אני לא אתן לו למות!!!
אבל זה היה כבר מאוחר מידי. לא יכולה להציל אותו. ליבי כאב. אבי לא כאן יותר. ניסיתי להבחין לאן אימי ברחה. רצתי ברחבי הבית. מחפשת. הופכת. צועקת בוכה. אין תגובה. אני רצה לגינה שלנו. שקט שורר את המחוז עכשיו. המתקפה נגמרה. אני רצה בכל מקום. מחפשת את אמא שלי. "אמא????" אני צורחת ברחביי שכונת הבתים. אף רעש לא נשמע. לא של אחרים, ולא של אמא שלי. רק נביחות וייללות של כלבים.
רגלי נתקלת במשהו על הרצפה. אני מורידה את ענייני. ומכסה את פי.
דמעות רצות מעייני.
שוטפות כל חלק בפניי.
זאת אמא שלי. היא שכבה שם. חיוורת. עם חרב נעוצה לה בלב. ראשי מסוחרר מבכי. היא אינה כאן יותר. היא לא כאן!! אמא שלי לא כאן!! אבא שלי...לא כאן! "הם..הם..זהו" לחשתי לעצמי. נשארתי לבד. שניי האנשים שאהבתי הכי בעולם לא כאן יותר. אני לא זוכה לשמוע אותם צוחקים יותר. לא רואה אותם מחייכים יותר. אני מסרבת להאמין. לא! זה לא קורה. אני מקווה שלא.

אבל זה היה מאוחר.

הם כבר לא שם ארייה.
כבר לא פה לחבק אותך.
אמא שלי תמיד עזרה לי ועודדה אותי. בזמן שעברה עליי תקופה קשה בבית הספר, כשחליתי ושבכיתי. היא תמיד הייתה שם לצידי ואני הייתי לצידה. אהבתי אותה יותר מכל. היא הייתה בעלת לב זהב. שביר וטהור. אמא שלי אף פעם לא ניסתה לעשות משהו רע. היא תמיד הגנה עלינו. על אבי ועליי. בישלה לנו. כיבסה לנו, תפרה לנו וחייכה אלינו. החיוך שלה היה הדבר הכי יפה שאיש יכול לראות בחייו. העיינים הכחולות חומות שלה מהפנטות. והחיבוק החם שלה מלטף. היא לא איתי.."היא לא איתי עכשיו!!!!!" אני צועקת בתסכול ובבכי. "אני אוהבת אותך אמא. תמיד אוהב." לחשתי בשקט.

אבא.
אבא שלי. האהוב שלי. זה שתמיד הצחיק אותי ולימד אותי לצייר. זה שבגללו אני מודעת לסביבתי ולמדינות ולצמחים. זה שלימד אותי כל כך הרבה על החיים. זה שעזר לי. זה שחיבק אותי. זה שידע לקרוא אותי כמו ספר. זה שתמיד היה רוכב איתי על הסוס שלי, קליאו. שברח במתקפת הקודמת. הוא היה אבא מושלם. מעודד, מנחם, מקסים, יפה תואר ובכל לב זהב. הוא עסק כלכלי מי שהזדקק לעזרה וזה מה שהפך אותו לידוע במחוז שלנו. אנשים מאוד חיבבו אותנו כאן בזכותו. הוא היה אבא מדהים. "אני אוהבת אותך אבא. תמיד אוהב.."

גשם שטף את הדמעות שלי.

צעדתי הביתה. מנקה. מסדרת. ובעיקר לא מעכלת.
אני עוזבת מכאן. אני אנקום!!! אני אחשוב על דרך. אני רוצה את דמם על היידים שלי!! כמו שדמם של הוריי היה על ידיי כשחיבקתי אותם בכאב. אני אנקום את מותם. יהיה כאן פאקינג דם. דם של נקמה.

היי, אני מקווה שאהבתם. אתם לא חייבים לקרוא את זה. אבל מי שכן קורא, תודה רבה! אשמח לתגובות וביקורות🫶🏻

אבל

כל