מלחמת חרבות ברזל: תחרות וואנשוטים || פורסמו זוכים

/2/ הצבעות הקהל

בסיום כל וואנשוט תהיה שורה המסומנת ב_________, אותה אתם יכולים לכנות 'תיבת ההצבעות'. כדי להצביע לוואנשוט צריך להיכנס לתגובות של תיבת ההצבעות (להגיב ב'אין ליין') ולכתוב שם 'אני מצביע/ה לעבודה מס' (מספר העבודה שאתם מצביעים לה)' או לכתוב פשוט "אני מצביע/ה" בחלק של הקטע שהכי אהבתם.

(הערה חשובה: במקרה והנכן נמצאות בצוות הניהול של החשבון, לא תוכלו להצביע בבחירת הקהל. רק בבחירת השופטות)

אתם יכולים להצביע לעד שני וואנשוטים בלבד, וכמובן- אין אפשרות להצביע לשירים שלכם. הצבעה כזו לא תיחשב.

בנוסף, מבקשות ממכם לקרוא כל וואנשוט, ואת הקולות שלכם תתנו לשני הוואנשוטים שהכי ריגשו אתכם : )

בתחרות עצמה יהיו שני זוכים מבחירת הקהל וזוכה אחד מבחירת השופטות.

שלב הצבעות הקהל ייסגר ב- 12.6

------------------------------------------------

מס' הוואנשוט: 1
שם הכותבת: קיטי
תיוג: kitiy687
שם הוואנשוט: החיים בלעדיך
מס' מילים: 306

קמה בבוקר ושואלת את אלוהים למה דווקא אותו מבין כולם?

קמה בבוקר ואתה לא שם, עצובה ואין מי שירגיע אותי. קמה בבוקר ללא החיוך ובדיחות הבוקר הכושלות שלך.

צועדת בבית הריק שמרגיש כל כך בודד בלעדיך, מעבירה את שיחת הבוקר שלנו בשתיקה ועבורי אין אף אחד אחר, שותה את הקפה ויורקת אותו כי הוא כל כך מר ואין אף אחד שיזכיר לי להוסיף סוכר.

יוצאת לעבודה, הבעה נפולה מצטיירת על פניי והחיים כבר לא אותו הדבר. אנשים ברחוב מסתכלים, מבטים מודאגים על פניהם. שואלים "את בסדר?" ואני תמיד עונה שכן, לא מסוגלת לקבל מילות נחמה בתגובה. בעיקר כי הם כנראה לא מבינים, לא מבינים מה זה לאבד אדם אהוב.

כשהעומס בעבודה מצטבר והקושי מתחיל להעיק ואני מרגישה שאני עוד שנייה מאבדת את זה, אתה כבר לא נמצא שם בשביל להרגיע אותי ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר.

מבקרת בבית העלמין הצבאי, עוברת בין חלקות הקבורה ושוב מתבאסת לראות את השם שלך חרוט על מצבת האבן, אם הייתי יכולה הייתי מייחלת שהוא לא יהיה שם. אני מניחה את זר הפרחים, מסתכלת לשמיים כאילו אתה נמצא שם, כמו מלאך מסתכל עליי מלמעלה.

אני עומדת מול הקבר, מדמיינת אותך יושב ומקשיב ומתחילה לספר לך על כל מה שעובר עליי, על היום שלי וגם על הקטעים הפחות טובים ממנו.

הי, זוכר שקבענו פעם לצאת ערב אחד ממש לפני שכל זה קרה? ממש לפני שהחיים שלנו נצבעו בצבעים אדומים עזים. זוכר שנהגנו לצחוק על החיים כמו טיפשים גמורים כשעדיין חשבנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם?