זכוכית שבורה

מבוא

בכל שנה, כשהסטודנטים שלי מגלים את גילי המופלג, הם שואלים אותי אם אני זוכרת את "מלחמת השבירה". אף אחד לא שואל על תקופת ההתפרקות, אף אחד לא מקשר בין השניים.

איכשהו, גם כיום, עשורים רבים אחרי, זה הדבר היחידי שמעניין את הצעירים.

ובכן, הייתי רק בת שש כאשר בטהרן הכריזו על ההצלחה הפנומינלית של פרוייקט הגרעין שלהם.

אחר כך היה מה שכולנו מכירים: ניסויי טילים משני הצדדים, איומים הדדיים בהשמדה. מלחמות פרוקסי. נו, מאזן אימה קלאסי.

באופן אירוני, שתי המדינות שמרו על מדיניות העמימות, על מנת להימנע מחתימה על אמנות בינלאומיות בנוגע לנשק גרעיני.

ואני גדלתי בתוך החרדה הקיומית הזאת, של מלחמת יום הדין שעומדת לפרוץ בכל רגע.

אך זו אף פעם לא באה.

המתקפה שכן פרצה, בסופו של דבר, הייתה דווקא קונבנציונלית להחריד.

נכון, היו שם הפגזות למרכזי אוכלוסייה, המוני הרוגים, והרס טוטאלי. מה שכל תלמיד חטיבת ביניים לומד כיום בשיעורי היסטוריה.

אך בעיניי, לא שמים אף פעם מספיק דגש על מה שלא היה שם: לא היה שום שימוש בנשק גרעיני, אטומי, או כימי.

והרי אני זוכרת, איך בתקופת מאזן האימה, זה מה שכולם ציפו לו.

ובכן, מדוע זה לא קרה?

לכל זה יש הסבר פשוט:

האייטולות חשבו שהציונים לא יעזו להשתמש ראשונים בנשק גרעיני, מחשש להשמדה הדדית, והם צדקו: דוקטורינת "ברירת שמשון" מעולם לא הועמדה במבחן במהלך הלחימה הזאת.

מה שהם לא ידעו, זה שהנשק הגרעיני לא היה הנשק החזק ביותר שהיה לישראל.

אי-שם במרתפי הפרד"ס, פרוייקט גול"ם כבר מזמן קרם עור וגידים, והמהנדסים מאחוריו רק חיכו להזדמנות לבחון את יצירי כפיהם.

כיום, כולכם כבר מכירים את ההמשך: משטר האייטולות הורד על ברכיו, ומדינת ישראל יצאה מנצחת.

"יומה הגדול של ישראל", כך קוראים לזה כיום.

"מלחמת השבירה", מכנים אותה, כי היא כביכול שברה את איראן. או, על פי פרשנויות אחרות, שברה את מאזן האימה.

מעטים מאוד מקשרים את ה"ניצחון" הזה להתפרקות המדינית שקרתה שנים אחר כך. אבל הסימנים לכך היו ברורים כבר אז:

רוב האוכלוסייה החילונית ששרדה, התרכזה מתחת לכיפת ההגנה הגדולה: שדה כוח אנרגטי, שגם הוא היה פרוייקט סודי של פרד"ס, אם כי בשלב ניסיוני, ופיתוח מוקדם מאוד.

האוכלוסיה החרדית והדתית יותר נהרה ברובה לירושלים. חלקם היו בטוחים שזה סימן לחבלי משיח, אולי אפילו מלחמת גוג ומגוג. אחרים פשוט עשו זאת מכיוון שזה היה נראה כמו הימור בטוח שהפאנטים הדתיים באיראן לא יפציצו את עיר הקודש.

בהתחשב במצב שנוצר, המתנחלים הפכו לאוכלוסייה הפגיעה ביותר בישראל. אם בכלל אפשר להחשיב אותה לאוכלוסיית ישראל, מכיוון שבעיני מרבית מדינות העולם הם התגוררו מחוץ לגבולות המדינה, במה שהיה נקרא אז "השטחים הכבושים".

ההתנחלויות בגדה המערבית הפכו ליעד המרכזי של מתקפותיה של איראן, שראתה בהן יותר מכל את הסמל לקולוניאליזם הציוני.

על אף שישראל עדיין לא רצתה לוותר על השטחים האלה לחלוטין, צה"ל נאלץ בכל זאת לסגת חלקית מהאיזור, בשל אילוצים טקטיים.

לרבים מהמתנחלים הוצע פינוי זמני למקום בטוח. חלקם הסכימו להצעה, אך דווקא אלה שלא עשו זאת הם אלו שהפכו לימים את הקערה על פיה. לא רק שהם חישלו את עצמם בתנאים הקשים ביותר של ההפגזות האיראניות, ללא שום כיפת אנרגיה שתגן עליהם, אלא שזה אף הפך להיות אתוס העצמאות שלהם.

היה זה באותו זמן, בתוך כל הכאוס שנוצר, שארגוניהם הקיצוניים ביותר פשטו על מחסני הציוד הטקטי המשוכללים של צה"ל, שהושארו מאחור בזמן נטישת העמדות.

בין ההיסטוריונים עדיין מתנהל ויכוח: האם הציוד הזה הושאר בכוונה, בידיעה ברורה למי הוא יגיע, או שננטש בטעות?

בלי קשר לכל זה, התוצאה ברורה:

כתוצאה מכך, האירגונים המשיחיים ביותר של ההתנחלויות, התחמשו בצורה שבה מעולם לא התחמשו קודם.

וכאן חשוב לציין: אמנם צה"ל לא באמת היה "הצבא המוסרי ביותר בעולם" כפי שאנחנו אוהבים לחשוב, אך לפחות בכל זאת היו לו גבולות אדומים כלשהם. לארגונים האלה, לעומת זאת, לא היו קווים כאלה כלל.

בחודש השני, כבר כל הגדה המערבית בערה. פלסטינים רבים ברחו לירדן, שבתורה פשוט קרסה תחת העומס, והתדרדרה לאנרכיה שנמשכה כשני עשורים.

ישראל שהגיחה מהמלחמה ההיא, לעומת זאת, נראתה תחילה בתור המנצחת הגדולה. אך זה היה מראה מטעה מאוד.

אני תמיד מדמה את השפעת המלחמה על ישראל דאז למכה על זכוכית. דמיינו שמשת מכונית, למשל.

לעתים, כששמשת המכונית נפגעת, אנחנו רואים בה רק פגיעה בנקודה אחת. זה נראה כאילו השבר הוא מקומי בלבד.

אך במציאות, איננו רואים את כל הסדקים הקטנים שנוצרו בזכוכית, וממשיכים לגדול ככל שהמכונית ממשיכה לנסוע. עד שיום אחד עייפות החומר מכריעה, וכל שמשת המכונית מתפרקת לשברים קטנים.

זה מה שקרה לישראל: אחרי המלחמה, הפלגים שהרכיבו אותה הצליחו לדגמן אחדות במשך כעשור, אך ההבדלים מעולם לא נשכחו.

הירושלמים והמתנחלים מעולם לא שכחו את ההסתגרות של אנשי הכיפה לתוך עצמם, ואת מה שהם החשיבו ל"נטישה הגדולה" שלהם, שלעיתים כונתה גם "הבגידה מבפנים".

ואילו אנחנו, "אנשי הכיפה הנאורים", מעולם לא שכחנו למתנחלים את מעשי הזוועות שביצעו. נסוגנו במודע אל הבועה שלנו. אל מגדלי השנהב של האקדמיה, ואל חיי הנהנתנות הניהילסטיים.

כל אלה היו תחילה רק סדקים. סדקים קטנים, ודקים בשמשת הרכב הקולקטיבית שלנו. תחילה דקים כמו קורי עכביש. אך הרכב עצמו המשיך לנסוע, כאילו כלום לא קרה. אז עם כל נסיעה, עם כל בלימה, כל טלטלה - קטנה ככל שתהיה, הסדקים האלה גדלו, והתארכו, והתרחבו. עד שיום אחד, כל השמשה התפרקה לרסיסים.