צבעים עמומים ברוח מול הקרה
פעם היו עליזים צוחקים לחמה
איבדו את חינם את התקווה
דעכו כמו נרות בזריחה
צבעים עמומים בשעת השקיעה
מבכים את זו שאבדה
אז זו שצעדה לדרכה
התעופפה בחלל ולא נותרה
צבעים עמומים ברגעי הזריחה
מביטים לשמש נושאים תפילה
לזכר כל אלו שבגללם יש תקווה
שנושאים על שכמם אהבה
