נכנסתי לבית קפה הקבוע שלי.
הפעמון בדלת צילצל והודיע על בואי.
מריו בעל ומנהל בית הקפה, הרים את מבטו אליי וחייך ברוך. מריו בסביבות גיל השישים, מטר חמישים וקצת,עם כרס בירה מבצבצת וזקן ארוך בצבע לבן .
הוא בן אדם שתמיד רוצה לעזור גם אם אני לא צריך את עזרתו. הוא כמו האבא שאף פעם לא היה לי.
"היי רפאל, איך אתה?"
"כרגיל" עניתי ומריו הנהן בחיוך
"אספרסו כפול לדרך?"
"לא, הפעם אני אשב"
"אוקיי. תתיישב באחד השולחנות ואני אגיש לך את הקפה לשולחן"
הנהנתי והודיתי לו.
התקדמתי לכיוון השולחן העגול ליד החלון והתישבתי .
ציפיתי לראות את מריו מגיש לי את הקפה
אך במקום זאת נערה חייכנית בשמלה צהובה ניגשה לשולחני עם הקפה .
היא האישה הכי יפה שראיתי מימי.
"היי, הנה הקפה שלך, האם תרצה עוד משהו?"
"לא, תודה"
היא חייכה אליי, הסתובבה והלכה לכיוון הדלפק.
בחנתי את איך שהיא נראת.
שיערה היה בגוון חום בהיר, הוא נפל עד סוף גבה בתלתלים מוגדרים ויפים,
עיניה הגדולות בצבע דבש עם גוון ירוק בתוכן .
עורה השזוף והנמשים על פניה מדגישים את צבע עיניה המיוחד.
רגליים הארוכות, גופה החטוב והידיים הנשיות שלה גרמו לי לאבד שליטה בעצמי.
יופייה היה מהפנט.
שתיתי את הקפה שלי מהר מהרגיל,
וניגשתי לקופה.
"סליחה אפשר לשלם?''
שאלתי כי לא ראיתי אף אחד בדלפק.
"כן סליחה אהמ מה שתית?"
"אספרסו כפול"
היא מביטה במסך ונוקבת במחיר, אני מוציא מהכיס שטר עם טיפ ומגיש לה אותו.
עיינה נפארות מהטיפ והיא מודה לי .
"מה שמך אם אפשר לשאול?"
"איזבלה,אבל כולם קוראים לי בלה"
עיניה הגדולות והסקרניות בחנו אותי בקפידה.
כשהיא שמה לב, היא הסמיקה והסיתה את מבטה.
"מה שמך?"
"רפאל" העדפתי להשאיר את שם משפחתי בסוד.
"נעים להכיר אותך בלה" אמרתי לה וסרקתי אותה בפעם האחרונה לפני שיצאתי.
"גם אותך רפאל מקווה שנפגש שוב"
גיחחתי. אחרי שתגלי מי אני, אני בטוח שתברחי.
