מתחת למעיל העור השחור היא לא לבשה דבר.
אבל מי יידע, נעלה ליהי את מכוניתה וצעדה לעבר המעלית, מסגלת לעצמה הליכה איטית מתמיד, קפוצה. תיק קטן המכיל אודם, חפיסת סיגריות וארנק מסמכים התנדנד על זרועה הימנית ובידה השמאלית, הפנויה, לחצה על כפתור העלייה.
משולי העין הציצה לצדדים, חוששת שדווקא הזהירות המוגזמת עלולה להסגירה. אולי חבל שהסרתי את החגורה, הרהרה ומיד נזכרה שמעולם לא רכסה את המעיל בעזרת הפריט שנועד לבעלות גיזרה גבעולית. לפני שלוש שנים, כשחמקה עם עוזי נחושתן לוויקנד בפריז, והוא הוביל אותה לבוטיק יוקרתי וקנה לה את המעיל הזה בסכום המקביל למשכורתה החודשית, עוד האמינה בכוחן של דיאטות פלא וקיוותה שתלייתו במלתחה שלה תדרבן אותה להתמיד. אך מאז שעקרה למגדל הצמוד לקניון, לדירה הקטנה שהוא שכר למענה, חדלה להיאבק בצמיגים הרכים שכיתרו את מותניה, גם עוזי חזר ונשבע שהוא אוהב את רכות חמוקיה, ואפילו המעיל שהופרד מהחגורה נראה כמי שכבר קיבל עליו את גזר הדין.
שני נערים בתסרוקת קוצים נבלעו במעלית בעקבותיה, אדישים לנוכחותה. בתנועה חדה לחץ אחד מהם על קומת הקולנוע.
נחירי אפה של ליהי התרחבו כמו מעצמם. זה הגיוני?נדקרה. כבר עכשיו אני רגישה לריחות הולמים מדי של אפטרשייב? לא מוקדם? "אנחנו מאחרים",רטן השני,אף הוא בג'ינס מטולאים ובגופייה. "נו כבר",האיץ בדפנות הפלדה, אך ממש כשעמדה הדלת להיסגר הגיחה ממגרש החנייה עגלת תינוק וקול צייצני קרא: "חכו לי !" ירכיה של ליהי התהדקו, האחת לרעותה, כמו מתנחמות על חסרונו של פס התחתונים. הם אפילו לא רואים אותי, התעודדה, והם לא יעיפו בי מבט אם אפסיק להתנהג כמו גנבת החוששת להיתפס בקלקלתה. גם עוזי לא יבחין במשהו מיוחד כשללא הודעה מוקדמת אתייצב על מפתן המשרד. רק כשחייך אלי, שמח על ההפתעה, ורק כשאתקרב אל שולחנו ואפתח...
"תודה", נדחסה למעלית אשה צעירה, בנדנדה סגולה עוטפת מצח מיוזע, "לאן אתם?" "למטריקס",זרק לעברה האחד. "את באה?" "השתגעת?" נזף בו חברו, נשען על קיר הזכוכית של המעלית שסוף סוף הועילה להיתנתק מהקרקע. "איתו?" הצביעה האשה, מבטה נודד על עיניה של ליהי, אשר מיהרה להשפיל ריסים כמתעמקת נעליה, "אבל הוא עוד לא בן שנה".
"אז מה הוא עושה בקניון בשעה כזאת?" נסחף הקוצני השני לשיחה "מה הוא פרפר לילה?"
"אני יודעת" אימו נאנחה," כבר שעתיים אני מנסה להרדים אותו והוא צורח. לא רוצה בקבוק, לא רוצה ליצנים מנגנים מעל המיטה, בוכה אפילו על הידיים. אז חשבתי שאם ניקפוץ לקניון ונסתובב קצת", שלחה ליהי חיוך מיובש, מצפה הנהון של תמיכה או הבנה.
אבל ליהי התרכזה בנעליים.מוזר, הן מעולם לא ניראו לה מרתקות כל כך. וגם בפטמות המתחדדות היא חשה כשניפתחה הדלת ונחשול של אוויר צונן הוטח בגופה. "תיהנו", נופפה אמו של הפרפר לשני הקיפודים שעקפו אותה, ממהרים לאשנב הקולנוע."גם את" בירכה את הבלונדינית במעיל,אשר למרות המתח המנסר ברקותיה הקפידה על כללי הנימוס והמתינה לצאתה "מה?" הקול שבקע מפיה של ליהי נשמע סדוק, לא מוכר. "תהני", נאבקה האמא עם גלגלי העגלה."ותחייכי למה את כזאת חמוצה?"
חמוצה? אני? אצבעותיה של ליהי לפתו את התיק כשנפלתה אל מחוץ למעלית, רוצה לרוץ אל המדרגות הנעות, בהם עלו וירדו גושים צפופים של קונים ובליינים אשר בנסיבות אחרות ודאי היתה שמחה לראותם, אך נזכרת שאסור לה עכשיו, כשמתחת למעיל השחור, נטול החגורה, היא לובשת רק עור בהיר נרגש. שוויה שוויה, שיננה לעצמה. הוא לא יכעס שאת שוב מאחרת. הרי הוא בכלל לא מעלה בדעתו שאת בדרך אליו. עדיף לאבד רגע ולא לאבד ברגע את כל מימד ההפתעה. מי כמוה יודעת שמסך ענקי מתוח על קיר לשכתו הפרטית של עוזי נחשותן ומצלמות רבות משדרות אליו תצלומים בזמן אמת, כך שהקניון כולו על שלל מבואותיו, חנויותיו ומסעדותיו פרוש לרגליו.בפעם הראשונה שלה שם, כששאלה, הסביר לה שהוא חייב לשמור על שליטה מלאה. לדעת מה קורה בכל פינה ולראות מי מנסה להימלט מחנות זו או אחרת מבלי לשלם בקופה. והיא, כטירונית שאפילו לא מעזה לחלום על כיסא המנכ"ל, השתוממה. "המצלמות שלך פועלות גם במלתחות, כשנשים נכנסות למדוד?" "חס וחלילה", הוא שלל, מובך. "אז למה כל כל חשוב לך לראות", החוותה על שולי המסך, "שממש ברגע זה המוכרת בחנות הפרחים מחטטת באף?" "שתחטט בבית שלה", התקרב אליה. הרגישה שהוא מתקרב והחליטה להשתעשע ולקנטר אותו, במקום להירתע. "באף שלה", תיקנה.
"שתחטט כמה שהיא רוצה בבית שלה", התייצב מולה, חולצתו המעומלנת מאיימת להתפקע מעל בטן חבית ורק בעיניו, שכבר מנקבות אותה, מרצד ניצוץ ממזרי, "לא כשהיא עומדת בחנות הפרחים שבקניון שלי".
"מה תעשה לה?" נהנתה להקניט, "תפטר אותה? יש בחוק סעיף האוסר על חיטוט במקום פרטי בעת שהות במקום ציבורי?"
