אפריקה / שרי ערמון

חלק א׳

״אדוני אני מתחננת אליך! הטיסה שלי יוצאת ממש עוד כמה דקות! אתקע כאן באתיופיה אם לא תשחרר אותי!״ היא נועצת את מבטה בעיניו הקשוחות שלא מביעות שום רגש אמפטי. חליפתו הצבאית מפחידה אותה ולכמה רגעים החלו לפעום בליבה הרהורים לגבי החלטתה לנוס ממשפחתה החרידית בגיל 17 לאפריקה.

חייל נוסף נכנס לחדר הלבן הגדוש בנורות פלורסנט מרצדות. היא מנסה לחפש אוויר בריאותיה אבל לא מצליחה לקחת נשימה גדולה. היא כבר רואה בדמיונה את סרט האימה, שהיא נתקעת כאן, שמאשימים אותה במשהו, שעוצרים אותה לכלא. היא קראה כבר את כל הסיפורים האפשריים בגוגל ועכשיו אין לה מושג מאיפה היא שאבה את החוצפה והאומץ לטוס לבד לאפריקה. ״מאיפה יש לך את כל הכסף המזומן הזה?״ הוא שואל אותה באנגלית עם מבטא שהיא בקושי מבינה. ״מה?״ הדמעות מהלחץ צפות בעיניה והיא מנסה לצעוק על עצמה - אל תבכיייייי!!! אסור לך להראות חולשה. ״אני אשאל אותך שוב, גברת. מאיפה הכסף?״ כפות ידיה מלטפות ליטוף אגרסיבי את צווארה הלוך ושוב ״וואט דו יו מין. פרום הום! איטצ מיין!״. תחושות המתח בראשה עולות שלב. היא לא מבינה כלום וגם אין לה אינטרנט. ״סקיוזמי, וויפי? אני חייבת אינטרנט פליז״.

״נו, מתי כבר תפסיק לצחוק עלי אבאסי?!״ היא מתיישבת על החול הזהוב, לבושה בבגד ים תכלת שני חלקים ומביטה ישר על הים הרגוע. ״זה היה ממש מפחיד והייתי שם לגמרי לבד!״ היא ממשיכה ״תקשיבי, הם סתם הסתלבטו עלייך. היה להם משעמם במשמרת והם רצו להשתעשע איתך. אף אחד לא יכול לעצור אותך בגלל מזומן!״ הוא משיב לה במבטא האפריקאי הקסום שלו וצוחק עד שכואבים לו שריריו המרובעים. צחוקו הכובש שלו והרוגע ששידר לה גרמו לה לחייך 24/7 ולחייה כאבו מרוב שנמתחו לצדדים.

אבאסי מביט בחנה הקטנה ומרגיש געגועים עזים לאימו. השובבות של חנה מזכירה לו אותה לפרקים. ״אימא שלי אמרה לי, כמה רגעים לפני שהיא נפטרה ׳האושר נמצא ברגעים הקטנים. לצחוק איתך על דברים קטנים עושה אותי מאושר, את מאמינה לי?״ הוא מביט בה בעיניים נוצצות.  אביו עזב את הבית כשהיה בן שלוש ואימו הייתה הדבר הכי יקר לו ״אתה מתכוון שלצחוק *עלי* עושה אותך מאושר״ היא מקניטה אותו ומעיפה עליו גרגירי חול.
״חנה, משפחה.. זה הכל. זה השורשים שלך והיחידים שידאגו לך כשלא יהיה לך אף אחד לצידך״. לו הוא היה מבין כמה היא מקנאה באהבתו העצומה לאימו. היא גדלה עם זוג הורים בדירה צפופה בבני ברק והרגישה כל חייה זרה, כאילו שבכלל אומצה. כל רגע שהייתה שם, רצתה לברוח ולנוס על נפשה.