אזהרה: הפרק מכיל אזכורים של התאבדות שטופלה בהומור.
מומלץ לשיקול הקורא
אחרי שהכנתי שיעורי בית במשך שעתיים ושש דקות, וויל נכנס ב-00:06 על הנקודה. כמו שעון. ראיתי אותו נכנס הפעם אז סגרתי את המחשב שלי בחלקו והתחלתי להכין את המשקה שלו. הוא היה צפוי. נכנס כל לילה באותה שעה, מזמין את אותו הדבר ויושב באותו מקום. הוא פשוט לא השתנה. ואני אשקר אם לא אגיד שזה נחמד לדעת שזה אותו דבר. כשסיימתי הוא עמד ליד הדלפק עם אותו החיוך שלו, גומה והכל. "הֶתקֵף לֵב?" הוא הצביע על המשקה כששאל.
הנהנתי והעברתי לו. "כמו תמיד." הוא צחק והרים אותו והעביר לי את הכסף. החזרתי לו את העודף, אותה חילופי דברים בינוניים כמו תמיד.
לפני שהוא התיישב הוא שאל אותי, "נלמד שוב ביחד?" ניסחתי את הדרך המושלמת להגיד לא במוחי. תירוץ מושלם, סיבה, כל תשעת המטרים
למרבה הצער, מה שיצא במקום היה "בטח". אני ממש אידיוט אני נשבע. בטח שרציתי לבלות איתו אבל ככל שעשיתי יותר כך מצאתי את עצמי מגשש על המילים שלי, חושב יותר מדי, ובאופן כללי מבוכה סביבו. וברור, אני אף פעם לא יכול להגיד לו למה אני באמת מתכוון.
כמו שאמרתי בערך מיליון פעמים עכשיו, אני לא רוצה להבריח אותו. בלי קשר, לא יכולתי לקחת את זה בחזרה עכשיו אז ישבתי איתו והמשכתי בעבודתי. עד שהוא התחיל לדבר איתי. "אז אנחנו מתראים כל לילה כבר איזה חודש ואנחנו לא באמת יודעים כלום אחד על השני." לא ידעתי איך להגיב אז פשוט משכתי בכתפיים.
הוא לא טעה, אבל הוא גם לא לגמרי צדק. "כלומר, אנחנו מכירים את השמות אחד של השני, אנחנו יודעים ששניהם היו בקולג'. אני יודע שאתה נהנה לשים את עצמך על סף מוות עם קפה." הוא צחק עלי אבל הנהן אז המשכתי. "אני יודע שיש לך אובססיה לעטים צבעוניים והיילייטרים, אני יודע שאתה מאזין למוזיקה כל הזמן. ואני יודע שאתה מתאמן להיות רופא."
הוא הנהן קצת בחיוך. "טאצ'ה. אני יודע שאתה אוהב מיתולוגיה. אני גם יודע איפה אתה עובד, אתה לא ממש מחייך, נראה שאתה מתלבש רק בשחור, ואתה מאוד חד לשון. ואתה לא מקבל הרבה לקוחות מסביב בלילה."
הנהנתי והסתכלתי בחזרה אל המחשב שלי. "רואים? אנחנו יודעים הרבה אחד על השני. גם אם האחרון הזה היה יותר על החנות ממני." הוא צחק ומשך בכתפיו.
"בכל זאת, זה הכל דברים טריוויאליים. אנחנו לא באמת יודעים כלום אחד על השני מעבר לצפייה". נזפתי בעצמי פנימית והסתכלתי עליו שהעמיד את המחשב שלי בצד.
"בסדר. מה אתה רוצה לדעת?" כששאלתי החיוך שלו התבהר איכשהו והוא הניח את הדברים שלו בצד כדי שאוכל לקבל את תשומת הלב הבלתי מחולקת שלו. אוי, איזה ג'נטלמן. אני מקווה שאתה יודע שאני סרקסטי... בעיקר.
YOU ARE READING
קפה חצות; סולאנג׳לו AU (מתורגם לעברית)
Fanfictionניקו עובד במשמרות לילה בבית קפה 24/7 לבדו מכיוון שאף אחד לא נכנס אחרי 8:00. במקביל הוא במכללה במשרה מלאה וכשהוא 'עובד' יש לו הזדמנות לעשות שיעורי בית עם זאת, הוא מעדיף פשוט לקרוא. הוא מעולם לא סיפר לאנשים על המיניות שלו עד שזה נחשף לפתע בבית הספר, ל...
