הנחתי את ראשי על ברכיי, והבטתי בציור מזווית מעט עקומה. זו הייתה אישה לבושה בלבן ועיניה כוסו בבד לבן דק. מאחוריה ניתן היה לראות מריחות קלות ומטושטשות שהעידו על כך שהציור צוייר ביער. רוח קלה סחפה איתה עלים נושרים והשתעשעה בשערה של האישה, אך היא נשארה עומדת איתנה במקומה.
נאנחתי, והושטתי את ידי לשולחן הקטן לצד המיטה, בו עמד קנקן מים וכוס, הבטתי לכיוון הקנקן והכוס ושחקתי בשרשרת שלי בחוסר תשומת לב, לבסוף לקחתי את הכוס והבטתי בה ארוכות, כאילו השתקפות בכוס יכולה לתת מענה לכל תפילותיי.
צללים מכיוון הדלת הניעו אותי להחזיר את השרשרת למקומה, המתנתי בשלווה שגבר נכנס, עיניי עקבו אחריו כשהניח את האוכל על השולחן לצד הציור. עיניו חלפו על פני הציור כשהוא גיחך בלעג "תסתכלי היטב על התמונה, תתפללי, אולי האלים יעניקו לך רחמים ויהפכו אותך לעיוורת כמוה."
צחוק ליווה אותו כשעזב ונותרתי לבדי, הבטתי שוב אל התמונה אך הפעם ראיתי את מה שעיניו לעולם לא יראו. לפני שנים נשרפה התמונה בחלקה התחתון ולא היה ניתן לראות עוד את החרב בה היא אחזה בחוזקה, ואת הסיפור שהיא הסתירה מאחורי עיניה, אך אני ידעתי.
הכרתי את כל הסיפורים של הדיוקנאות שנתלו בארמון, האישה הזו נודעה בעולם בתור הסייפת העיוורת. מה שרבים אמרו עליה בלעג היא אימצה כאות כבוד. הסיפור שסופר עליה היה כי היא הייתה ילדה יתומה שהחיים לא התירו לה סיכוי לשרוד אך במקום לאפשר לגורל להחליט על חייה, היא הניפה את החרב ובחרה את דרכה.
באחד משיטוטיי בארמון נתקלתי ביומנים ישנים של המלכים שקדמו לאבי ואחד מהם העיד על עצמו כי אותה סייפת עיוורת לא הייתה אחרת מאשר אחותו הצעירה. מאחר שהיא נולדה עיוורת היא סולקה מהמשפחה עם מעט כסף ומשרתת והוריהם מחקו אותה מהרישומים. היא נדדה הרחק מהמדינה והיא הקדישה את חייה להציל אנשים מפושעים ושודדים. לאחר מות הוריהם, פנה אליה אחיה וביקש ממנה לחזור, אך היא טענה כי חייה טובים והיא רוצה להמשיך בהם בשלווה.
אחיה החליט לצייר את דמותה ולתלות את הדיוקן בטירה, ביומניו הוא כתב כי זהו זיכרון לכל הדורות שייבאו, שגורל יכול להשתנות על ידי בני אדם.
הנחתי את ידי השרשרת ושחררתי אותה ומייד לאחר מכן לקחתי את הכוס והשלכתי אותה על הקיר, לנגד עיניי עמד הציור של האישה בלבן, היא לא אפשרה לעיוורונה לעכב את רצונה, ואני אלך בעקבותיה.
קמתי על רגליי, ועמדתי מול שומר שפתח את דלת חדרי, הוא הוציא את חרבו מנדן ושלח לעברי. חמקתי ממנו ועמדתי מאחוריו, הנחתי את השרשרת על גרונו והידקתי את השרשרת בחוזקה, עד שהוא נפל על הרצפה.
התכופפתי ולקחתי את החרב שנפלה לצידו, יחפה ומדממת פילסתי את דרכי מחוץ לארמון.
כשהבטתי אחורה לעבר הארמון יכולתי לראות מהחלון הפתוח למחצה את קרני השמש שהאירו את הציור התלוי על הקיר, בתוך מסגרת זהב, היה ציור יפיפה של אישה.
❃❃❃❃❃❃
לכל האהובים שלי,
תודה לכם שאתם קוראים ועדיין כאן.
לשמחתי, סיימתי סוף סוף את הספר "בוא לא ניפגש שוב" אחרי כמעט 5 שנים שכתבתי אותו.
בכל מקרה, שנה חדשה כאן!
שתהיה לכם שנה טובה ונפלאה! ושתצליחו בכל מה שתרצו!
נ.ב. תרצו שאני אעלה סוג של היכרות עם העולם שלי? יש לי תמונות של מקומות בעולם, אתר שאני עובדת עליו ומושגים שונים וכל מיני דברים.
באהבה,
וויט אנג'ל.
YOU ARE READING
אני היורשת של הנסיכה העיוורת
Historical Fiction✯הסתיים✯ שייך לאוסף 'זיכרונות של השמש' אוסף זה של סיפורים שנותן הצצה מיוחדת לעולם סודי של פנטזיה שבניתי. עולם הפנטזיה שלי מבוסס על ימי הביניים, תרבות סינית ואסיתית ותפיסה עכשיוות של מגדר ומחשבה. וכולל בתוכו: נסיכות, גנרלים, נסיכים, לוחמות, קוסמות...
