אבירה

פתיחה

השם שלי הוא דני רובינס.
בת שש עשרה. שיער מתולתל. עור לבן. נערה רגילה, פחות או יותר. גרה במחוז קורגין. שונאת את רוב האנושות ובני האדם. יש לי שלושה חברות בדיוק - אבי, אלי, וריי.
חוץ מאבי כולם גם באותו הכפר שלי. אני רוב הזמן בפנימייה, ובזמן שלא אני מחפשת דרכים לא להיות בבית שלי.
אני גרה בכפר עוני. אמנם הכפר שלנו יחסית יציב - לכמעט כולם יש מה לאכול כל יום, אבל אני לא אוהבת להיות שם.
סך הכל, כנראה שאם לא היה קורה הפרט השולי ההוא שפחדתי - כן כן, אני דני רובינס, פחדתי - לחיים שלי, ונאלצתי לברוח, אז הכל היה מתנהל כרגיל.
עד היום ההוא.
-
אני פוסעת מעבר לכיתה. עוד שיעור לשון, עוד שיעמום, עוד דבר שאין שום סיכוי קלוש שיעזור לה בחיים. אני לא מרגישה צורך להוציא בגרות ולמעשה הסיבה היחידה שאני עוד בפנימייה זה כי אני עוד לא יודעת לגמרי איך לשרוד בשטח, והבית לא אופציה.
התיישבתי על שולחן מחוץ לכיתה וחיכיתי שיהיה משהו מעניין. אבי עברה לידי.
"את הולכת לשיעור?' שאלתי. שלא כמוני, אבי היא תלמידה מצטיינת, כך שהשאלה הייתה די רטורית.
"כן, ואני ממליצה גם לך לעשות את זה אם התכנון שלך הוא לא להיות לעבוד בזבל." היא חזרה על המשפט הקבוע שלה.
"אני ממילא אקבל ציון עובר אם אני אלמד יום לפני. אז למה המאמץ."
"מסריחה."
"תודה. אומרים לי המון." חייכתי חיוך ערמומי.
אבי הנידה בראשה. "אלוקים נותן מתנות לאנשים הלא נכונים."
"ההפך, זה בדיוק לאנשים הנכונים, לאלה שלא יודעים לחרוש הוא נתן חוכמה."
"טוב, תיהני לך פה לבד." אבי נופפה לי לשלום ונכנסה לכיתה.
"אני בהחלט איהנה."

כמו בתזמון מושלם, הדלת של הכיתה המקבילה אלינו, יא4, נפתחה בקול רם והילדה השנואה עליי יצאה משם. זוהר קולסקי, האישה והאגדה. הבן אדם הכי פוגע וחסר טאקט שהכרתי.
הפעם זוהר יצאה גם עם ריי, חברה שלי, ולא היה ברור לי מה הן עושות יחד. נופפתי לריי לשלום. היא נופפה לי בחזרה. היא הייתה נראית עצבנית וטרודה, השיער השחור החלק שלה היה נראה פרוע מבדרך כלל. היא ניסתה לדבר עם זוהר על משהו, אבל היה נראה שהיא לא נותנת לה לדבר.

אחרי בערך עשר דקות, הבנתי שאני לא עייפה בכלל ודי משעמם לי, והחלטתי להיכנס לכיתה. אני פשוט חסרת עמוד שדרה. "רובינס, את מאחרת בעשר דקות." המורה אמרה לי בקצרה וסימנה לי להתיישב.
התיישבתי ליד אבי, שהסתכלה עליי עם חיוך מנצח. גלגלתי עיניים אליה כתגובה.
"אני צריכה לדבר איתך אחרי השיעור." היא לחשה לי. הנהנתי וניסיתי להקשיב.  האב, האז, את מי זה מעניין.
שמתי את הראש על השולחן וניסיתי לישון. ללא הצלחה. ספרתי דקות לסוף השיעור, וכשהוא סוף סוף נגמר התיישבתי ליד אבי בספסל בחצר.
"מה היית צריכה לספר לי?" שאלתי.
"כדאי שתשבי." היא אמרה בשקט.
"אני כבר יושבת." הזכרתי לה.
"לא, נו, כאילו נפשית... הבנת למה התכוונתי." היא אמרה בקול מרוגז.
אם אבי משתמשת בקול הזה זה סימן די רע, או אפילו רע מאוד. הנהנתי. "אני מקשיבה."
אבי נאנחה. "זה יראה לך נורא לא קשור. אני לא יודעת איך לספר לך, דני, אבל אני לא מהעיר הגדולה. אני אמנם מעיר, אבל... דינארו.." היא לחשה.
נשימתי נעתקה לרגע. דינארו נחשבת עיר מקוללת. אין שם יבול. אין שם חשמל. השירותים שם ציבוריים. נערה שיוצרת ללא ליווי בדינארו גוזרת על עצמה סבל גדול. לאנשי הממשלה והעירייה אין יכולת רבה מול עשרות - אם לא יותר - הכנופיות השולטות בעיר.
"אני מצטערת כל כך.." לחשתי. "לא ידעתי."
"זהו בדיוק, אף אחד לא יודע. בקרוב יחול ליל הפירעון, וזה יוצא על חופשת סוף-שבועיים מהפנימייה. כך שחשבתי.. אולי אני אוכל להיות אצלך בזמן הזה."
"מה זה ליל הפירעון?"
"טוב, די מובן מהשם שלו. בואי רק נגיד שחגיגות השנה החדשה קצת שונות אצלנו."
אני מהנהנת. "ברור שתהיי אצלי. אבל אם כבר אנחנו במוד של וידויים.." גירדתי בשיער במבוכה, "המשפחה שלי היא... כלומר... לא הכי רגילה. במובן, כאילו, של פשע.. אני מתכוונת.." גמגמתי, "אני לא ממש מכירה את ההורים שלי בצורה נורמלית."
רשרוש נשמע מאחורנו. סובבתי את הראש, אבל לא היה שם כלום. התרכזתי בשיחה.
אבי הנהנה בהבנה. "זה בסדר אם לא תוכלי. אני אשאל את ריי או אלי."
"לא!" אמרתי במהירות, "אני אשמח שתבואי אליי. פשוט רציתי להכין אותך, שלא תהיי.. ב, אממ, הלם מדי."
היא חייכה. "תאמיני לי שאת יותר בהלם ממני."
"טוב, אז אם תרצי לבוא אליי את בהחלט מוזמנת בשמחה, ואם את מעדיפה משפחה, כאילו, יותר נורמלית אני בטוחה שאחרות גם ישמחו לארח אותך." חייכתי אליה חיוך מובך.
אלוקים ישמור. יצאתי כזאת פדחנית.
וחסרת טאקט.
אני בטוחה שאחרות גם ישמחו לארח אותך.
אני מטומטמת או מה?
מי לעזאזל מדבר ככה? זה נראה כאילו אני דוחה אותה.
"אז אחלה. אם באמת אין בעיה אני אבוא אלייך." אמרה אבי והיה נראה שהוקל לה. "ו-אני מצטערת שנפלתי עלייך ככה." היא אמרה במבוכה.
"זה בסדר. זה הכי בסדר. אני מאושרת שאת באה." אמרתי וחיבקתי אותה, והיא, מצידה, החזירה לי חיבוק.
אני מאושרת שאת באה. ממש יופי, דני, כי ככה בני אדם מדברים.
אני עוד אשתגע מהמחשבות הטורדניות האלה.