האח החורג שלי

קלייר

"את יכולה."  "את מסוגלת."  "את חזקה."  "הכל יהיה טוב." מלמלתי לעצמי והמשכתי לסרק את השיער. שמתי ג'ינס שורט קצר וחולצה חלקה צמודה שהבליטה את החזה שלי בצורה מרשימה ביותר, סיימתי להתאפר וירדתי למטה. 

"בוקר טוב אמא", אמרתי אבל היא התעלמה והמשיכה לדבר בטלפון. "לא, אתה תנתק קודם", היא אמרה בצחקוק.

 "פשוט תנתקי את", סיננתי בגועל. כנראה שאני היחידה במשפחה שזוכרת את אבא. אבא שלי מת כשהייתי בת 12, נסענו לסבא וסבתא שלי והיה גשם סוער והמכונית שלנו החליקה והתהפכה. השתחררתי וניסיתי לעזור להורים שלי אבל הרגל של אבא שלי הייתה תקועה מתחת לכיסא שלו והמכונית התחילה לעלות באש, שמעתי את אבא אומר משהו לאמא ואז הוא צעק אליי "אני אוהב אותך קופה קטנה תמשיכי להיות חזקה בשבילי", אבא אמר בחיוך עצוב שניה  לפני שהוא דחף את אמא החוצה והמכונית נשרפה לגמרי כשאבא שלי בתוכה. 

"קלייר מאמי את מאחרת לבית ספר", אמא אמרה והחזירה אותי למציאות. "כן.. אני יוצאת עכשיו", אמרתי ולקחתי את התיק שלי. 

"תהני", אמא אמרה בחיוך ויצאתי מהדלת. אני שונאת את הבית ספר שלי אבל במיוחד את ג'ואי, הוא מציק לי כל הזמן ומלגלג עליי בלי הפסקה. הלכתי ברגל עד שהגעתי לבית של לורי. 

"היי אחותי, ראית את המכונית?", לורי צצה מאחורי רכב לבן והצביעה עליו. "וואו כן איזה יפה", אמרתי והתפעלתי מה- fiat 500 הלבנה עם הגג האדום שעמדה בחניה של ההורים שלה. "זה שלך?", שאלתי והבטתי בה בפה פעור.

 "כןכן", היא אמרה בגאווה. "בואי יפדלאה היום נוסעים לבית ספר לא הולכים ברגל", היא אמרה ופתחה את הדלת של המושב נהג. נכנסתי לאוטו וסגרתי את הדלת. לורי התניעה את המכונית ושמה שירים של "Olivia Rodrigo" ויצאה. צרחנו את השירים עד שהגענו לחנית בית הספר. יצאנו מהאוטו והתקדמנו לעבר השער. 

מה דעתכם?

הפרקים מתחילים גרוע ואז לאט לאט...

 שימו כוכב זה לא כואב✨