"וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

פרק 3

השמש כמעט שקעה ברקיע והקצב השקט של הלילה התחיל לתת אותותיו ברחוב ובאנשים שחלפו בו.
השעה הזו תמיד הייתה הכי אהובה על דריה. העולם משנה מסלול, נרגע. יש תחושת שלווה באוויר, סוף יום הגיע ואיתו מנוחה.
"נוכל לדבר?" קפץ קולו של אבינתן משום מקום. זעקת פחד קטנה נמלטה מפיה של דריה והשקית עם החלב שאחזה נפלה ישירות על כף רגלה כשידיה זינקו לליבה.
"אבינתן, הבהלת אותי." ציינה את המובן מאליו ונדה בראשה, מתכופפת להרים את החלב.
"מצטער," הזדרז להרים אותו ולהחזיר לה. "לא התכוונתי להבהיל אותך, רק רציתי לדבר."
היא הביטה מעבר לכתפו, לשביל המוביל לבית הכנסת וחזרה להביט בו. "בסדר, יש זמן לדבר. אבא שלי עדיין בתפילת ערבית." הנהנה
הוא החווה בידו על ריבוע הבטון הגדול שהיו מטפסים עליו, יושבים שעות ומדברים כילדים. הם התיישבו בשיכול ברגליים, בקצוות מנוגדים.
"אני מתגעגע אלייך." פתח, מנסה לתפוס את מבטה. ראשה התרומם מעט בפליאה והוא מיהר להוסיף "בתור חברה, אני מתכוון." אנחה. "חסר לי לדבר איתך על מה שקורה, להתייעץ איתך כשאני חסר אונים."
"אני פה עכשיו," ליבה התכווץ בצער ועיניה שידרו עצב למשמע דבריו. "דבר חופשי. אין פעם שפנית אליי בשנים האחרונות ולא הקדשתי לך זמן." אמרה נעלבת
"זה מרגיש שאת פה אבל לא פה…" כתפיו שחו
"אבינתן," ידה רצתה להישלח ולנחם אותו. "מה קורה?" עכשיו ניסתה היא לתפוס את מבטו.
"אני מפחד." פסק בפשטות ועיניו פגשו בעיניה
"ממה?" שאלה כשלא המשיך. "קורה משהו בבית שלך? בין ההורים שלך?"
הוא נד בראשו לשלילה. "השנה תכף נגמרת, זו השנה האחרונה בתיכון. הגיוס מעבר לפינה ומי יודע אם נתראה אחרי זה. יש משהו שאני חייב להבין ועוד אחד שאני צריך שתדעי."
"אתה יודע שאני נשארת לגור כאן, נכון?" חיוך קטן נמתח על שפתיה. "התקן שלי במרפאה לא רחוק ואני חוזרת כל יום."
"לא לזה התכוונתי ואת יודעת את זה."
היא השפילה את ראשה. "לא, אני לא יודעת."
"מה קרה לנו? למה התרחקת ממני?" שאל חסר סבלנות. "פגעתי בך באיזו דרך שהרחיקה אותך ממני וגרמה לי לאבד את החברה הכי טובה שלי בעולם?"
מילותיו נאמרו בכאב עמוק כל כך שדריה הייתה צריכה להיאבק בדמעות שעמדו להתפרץ ובתחושת האובדן שאפפה אותה, כמו תמיד כשחשבה עליו.

"מנחם, אני מבקשת ממך." ביקשה אמא בשקט
"נוגה, מספיק." סירב אבא לשמוע. "הילדה כבר גדולה והגיע הזמן." "דריה, את יכולה לבוא לסלון בבקשה?" קרא אבא
דריה הזדרזה להגיע אליו. "מה רצית, אבא?"
"שבי," הוא החווה בידו על כיסא לצידו. "רציתי לדבר איתך על שנה הבאה. כמו שאת יודעת, שנה הבאה את עולה לכיתה א'. את ילדה גדולה, כבר בת 6." דריה הנהנה, מנסה להבין הוא מוביל. "בית הספר הוא לבנות בלבד ומכיוון שאנו אנשים דתיים אני חושב שלא מתאים בגילך לשחק עם בנים יותר." חתם אבא
"מה?" שאלה דריה, דמעות עמדו בעיניה
"את תגיעי לבית הספר החדש, תכירי חברות חדשות בעזרת ה' ובגילים האלו לא מתאים להיות בקשר עם בנים. בגיל 18-20 בעזרת ה' יהיה מספיק זמן לזה. עכשיו צריך להתמקד בלימודים, בתורה ומצוות."
"אבל, אבא…" צייצה דריה בעצב, הדמעות כבר זלגו על לחייה והרטיבו את חולצתה
"מנחם, זה קצת מוגזם. אתה לא חושב?" רטנה אמא
"נוגה." נהם אבא, לא מוסיף מעבר לכך. זהו, זה סופי. הוא החליט וזה מה שהולך לקרות- היא תאבד את החבר הכי טוב שלה בעולם ותישאר לבד. תחושה מוזרה ולא מוכרת לפתה את בטנה.

"את מבינה  נכון דריה?" טפח אבא על שכמה בעידוד. "יש גדרות ברורים בשמירת מצוות כמו לא להדליק אש או חשמל בשבת וכך גם בנושא הזה- בנים ובנות בנפרד עד גיל 18 בעזרת ה' לחתונה. מסכימה?"
"מסכימה." ענתה דריה בקול רפה, היא תמרה את פיו של אבא. היא מכבדת ואוהבת אותו יותר מידי.
"דריה?" קולו החזיר אותה אל ההווה. "דריה, לאן ריחפת?" שאל בגיחוך קטן
"אה, אני…" היא נענעה את ראשה, להשליט קצת סדר במחשבות. "לא, לא חשוב…"
"אז מה הסיבה?"
"אין סיבה," השיבה בקוצר רוח. "כמו שעניתי בכל פעם ששאלת, אני בת ואתה בן. יש כללים ברורים לזה."
"את הקצנת. נכון, יש כללים וגדרות אבל כולם מכופפים טיפה את הכללים כי אחרת אי אפשר לחיות."
"טוב, ואם כולם יקפצו מהגג אז גם אני אקפוץ?" גלגלה עיניים
"עדיין חכמולוגית…" הרהר בקול
"אני לא יודעת מה להגיד לך, מה הטעם להעלות את העבר כרגע?"
"זה קשור לחלק השני- הדבר שאני צריך שתדעי."
"אוקיי, אתה נהיה מסתורי ומדבר ברמזים. מה קורה?"
חיוך יפה מותח את שפתיו המלאות ושיניו הלבנות מציצות אליה מבעדו. תמיד היה לו את החיוך הכי יפה שראתה. "אני לא רוצה להשאיר דברים פתוחים בינינו. עוד מעט בגרויות סופיות, סיום תיכון, הגיוס והשירות לאומי יעסיקו את שנינו ואני רוצה שהכל יהיה גלוי ופתוח על השולחן ונעשה את הבחירה שלנו."
"שלנו?"
"כן, שלנו. תביני, הרבה זמן החזקתי דברים בבטן ואני סובל מכאבי בטן מאז שהייתי קטן." צחוק עבר בין שניהם ואז הוא התרצן. "דברים כמו רגשות, למשל."
דריה מיד התרצנה גם היא והזדקפה. "אילו רגשות?" העמידה פני אדישה
"רגשות שאני מרגיש המון זמן, אליי_"
"חבר'ה!" צעקתו של יאיר קטעה את השיא של המשפט, שאולי אחריו הכל היה שונה.
'לאאאא' זעקו קולותיהם הפנימיים של דריה ואבינתן. אכזבה מרה פשטה בהם בשל ההפרעה. 'למהההה'
"מה, עושים ישיבה בלי להזמין אותי?" נעלב יאיר. "אני גם הייתי חלק מהחבורה."
דריה חייכה אליו חיוך מאולץ ואבינתן הסתכל עליו כמו מוכן להרוג אותו. "מה פתאום," צחקה דריה בפניקה. "שום ישיבה, נתקלנו אחד בשני והתיישבנו לשוחח. נכון?" היא הביטה באבינתן בתחינה שישתף פעולה.
הוא הנהן. "נכון." אישר, חושק שיניים
"נו, נו," שיחק יאיר בגבותיו. "מה הדיבור? דריה, גמדה, לא שמענו ממך הרבה זמן."
"אל תקרא לי גמדה!" ידה נשלחה באינסטינקט להכות את זרועו אך היא נעצרה ברגע האחרון ע"י כחכוח רם בגרון. מולם עמד אביה, נראה די כועס.
"ערב טוב, בנים." הוא נד בראשו בברכה. "התפללתם ערבית?" מנחם הביט בשעונו, יודע שלא כי הוא התפלל במניין הראשון של ערבית.
"מנחם, מה נשמע?" ענה יאיר חסר מודעות, כרגיל, למבוכה שנוצרה.
"עדיין לא הספקתי, מנחם." השיבה אבינתן בקול קטן
"כדאי להזדרז," הנהן מנחם. "דריה, קנית מה שאמא ביקשה?"
דריה המופתעת יצאה מההלם ומיהרה להרים את השקית, הוכחה לחפותה. "מעולה, בואי. כבר מאוחר." היא קמה על רגליה, שולחת בהם, בו, מבט קצר.
ברכיה פקו בפחד כשראתה את אביה מביט בהם, יושבים, מתבדחים.
"רגע, דריה…" קרא אבינתן בשקט. "רציתי…"
היא נדה לשלילה בראשה ואמרה ללא קול 'מחר'
"מבטיחה?"
היא הנהנה בחיוב, שולחת להם חיוך מקסים אחד אחרון ומאחלת להם לילה טוב.