לחיות בין בשורות

פרק 1

נקודת מבט: לונה
5.4.2016

אני מתעוררת לצליל הצעקות שנשמעו מעומעמות מבעד לקיר.
הבטתי בשעון היד שלי.
03:35 לפנות בוקר.
כמובן שהיילי לא מתחשבת בזמנים.
כל מה שהיא עושה זה לבכות, לאכול ולישון. אך לצערי, רוב הזמן היא מעבירה בבכי.
אחרי כמה זמן כשלא יכולתי לשמוע יותר את הצרחות של היילי, אני פולטת נשיפה רוטטת ומוציאה את השמיכה מפלג גופי העליון.
אני קמה בקפיצה אחת מהמיטה ששתי רגלי דורכות על הרצפה הקרה. אני פוסעת אל דלת חדרי.
כשאני מגיעה אל הדלת, אני פותחת אותה ויוצאת למסדרון הרחב.
אני פוסעת על רצפת העץ, המשמיעה חריקות עם כל צעד שלי, אל החדר הסמוך.
כשאני מגיעה לפתח הדלת של חדרה של היילי, אני פותחת אותה ורואה את היילי בזוויות עיניי בעריסה כשדמעות מרטיבות את פניה. אני נאנחת, ופוסעת לכיוון העריסה.
אני לוקחת את היילי מין העריסה ומאמצת אותה אל חזי.
אני מנענעת את אחותי הקטנה בניסיון להרגיע אותה.
אחרי כמה שניות אחדות, נשמעה פתיחת דלת. אבא שלי נכנס פנימה אל החדר ופניו התקשחו בכעס.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא מתקרב אליי.
"אני..." אני מנסה להגיד אך לא יכולה להוציא הגה מפי. "אני... נ..ניסיתי להרגיע א..את היילי." אני אומרת חלושות.
"שקרנית!" הוא צועק וסותר ללחיי. ״אני לא מאמין לך! הכל באשמתך! תראי מה עשית!״ הוא מחווה בידו לכיוונה של היילי הבוכייה שבידי. ״את גרמת להיילי לבכות!״
ברור שזה מה שהוא יחשוב. הרי הוא תמיד חושב שזאת אשמתי.
גם אם אני מנסה להרגיע אותה, הוא תמיד יחשוב שאני אשמה בכל.
״לכי לחדר שלך!״ צעקתו גורמת לי להסחת דעת מהמחשבות הארורות.
לא הייתי צריכה שיגיד לי שוב. כבר ידעתי שאם לא אלך לחדר שלי הוא יהרוג אותי.
אני נותנת את היילי לאבי ורצה אל דלת חדרה של היילי בעודי מנסה להסתיר את דמעותיי שרוצות לפרוץ החוצה. הדבר האחרון שבא לי, הוא שאבא יראה אותי בוכה.
הוא תמיד אומר שאסור להראות חולשה.
אני מגיעה אל חדרי, פותחת את הדלת ופוסעת אל מיטתי.
אני צונחת עליה ומתכסה עד שכל גופי מתחת לשמיכה.

•

אני מתעוררת לצליל שעון המעורר.
אני קמה אט־אט מהמיטה והולכת לארון.
אני לוקחת את הבגדים האחידים של בית הספר
אני פושטת מעליי את המכנסיים והחולצה שלי מהלילה וזורקת אותה לסל הכביסה שניצב ליד דלת הכניסה לחדרי.
אני לובשת את הטייץ השחור הקצר שאני תמיד לובשת מתחת לחצאית, ולאחר מכן אני לובשת את החצאית הכחולה הכהה עם המשבצות ולובשת אותה מעל המכנסיים הקצרצרים.
אחר כך, אני לוקחת את חולצת הכפתורים הלבנה עם סמל בית הספר בצד החולצה ולובשת אותה.
אני סוגרת את הכפתורים האחרונים בחולצה ולוקחת את העניבה הכחולה התואמת לחצאית.
אחרי כמה ניסיונות כושלים, אני כמעט מתייאשת כשאני סוף־סוף מצליחה לקשור אותה כמו שצריך.
אני לוקחת את הבלייזר השחור התלוי על הכיסא, ומכניסה את ידיי לשרוולים ומסדרת אותו שיראה יפה.
מיד לאחר מכן, אני יושבת על מיטתי וגורבת את הגרביים הלבנות שלי ואז מכניסה את שתי רגליי לדוקטור מרטינס וקושרת את השרוכים.
כשאני מסיימת לנעול את נעליי, אני לוקחת את התיק התלוי על הכיסא ותוחבת לתוכו את המטען, הטאבלט, הקלמר, והאוזניות.
אני תולה את התיק על כתפי ופוסעת לכיוון דלת החדר.
אני יוצאת מהחדר אל המסדרון ופוסעת אל גרם המדרגות.
אני יורדת במדרגות אל קומת הקרקע והולכת אל המטבח.
"בוקר טוב, מה יש לאכול?" אני שואלת כשאני מגיעה אל המטבח ונשענת על האי.
"את לא מקבלת כלום לאכול, אחרי מה שעשית להיילי."
"אבל..." אני אומרת בקולי צרוד מבלי לעשות מהסיפור הזה רגשי. "אני רעבה."
"לא אכפת לי!" עיניו הירוקות של אבי ברקו בזעם שהתקדם אליי.
לפתע, אבא נעצר בפתאומיות כשסאן עמד מולי, מגונן עליי מאבינו.
"בואי," סאן מושיט לי את הכריכים שכנראה הכין לי, "אנחנו הולכים לתחנת האוטובוס."
אני תוחבת את הכריכים לתוך התיק וסוגרת את התא.
"תודה." אני מחייכת בחום, "אני מעריכה את זה מאוד."
"מה אתה עושה לעזאזל?!" קולו המחוספס והעבה של אבינו גרם לי ולסאן להסתובב בפתאומיות. "היא גרמה להיילי לבכות! לא מגיע לה לאכול!"
"היא לא התכוונה לגרום לה לבכות." הוא מוסיף, "חוץ מזה, היא סיפרה לי שהיא שמעה את היילי בוכה. אז בתור אחות טובה, היא הלכה להרגיע אותה! אז אל תגיד שזאת אשמתה של לונה, כי זה ממש לא נכון!"
"מי יודע מה היא סיפרה לך החלאה הזאת. היא חתיכת שקרנית. כשאני באתי לחדר של היילי, ראיתי אותה מרביצה להיילי!" אבינו משקר במצח נחושה וגורם לאחי לאבד את האמון בי.
אני לא מאמינה. למה הוא משקר?
"זה נכון?" סאן מפנה אליי את מבטו באי־אמון ובדאגה בו־זמנית, "את באמת... הרבצת להיילי?"
"לא! ברור שלא! אבא משקר! אתה יודע שאני בחיים לא אעשה את זה!" אני אומרת במהירות, מנסה לשכנע את אחי להאמין לי. "בבקשה תאמין לי.. אני לא משקרת לך.."
"אני מאמין לך." סאן אומר בנימה מרגיעה ומחייך אליי ברוך.
"תודה." הודיתי לו. "בואי, נלך לתחנה כדי שלא נאחר."