רק אל תצרי להילחם

תפסיקי לשתוק

אנחנו הולכות רגעים ספורים בהמשך הרחוב עד שאנחנו מגיעות ונעצרות ליד רכב שחור עם נהג. טייגן מוודא שזה הרכב שלנו , ואז אנחנו מתיישבות מאחורה. ברגע שהנהג מכריז שהגענו אני לא מחכה רגע ויוצאת מהאוטו ומתעלמת מהצעקות של טייגן."אני אתקשר כשאסיים" הכרזתי ונכנסתי ללובי של המבנה. כשהגעתי לסופו של המסדרון לחצתי על הכפתור על מנת להזמין מעלית. צפצוף הפעמון מודיע לי שהמעלית עוד רגע פה. דלתות המעלית נפתחות, אני מחכה שכולם יצאו ורק אז אני נכנסת ולוחצת על הכפתור המתאים. ברגע שהגעתי לקומה הלכתי בלי לעצור בדרך לקארין הפקידה שמחייכת ומנופפת תוך כדי שאומרת לי "היי אן, לא ציפיתי שתבואי היום" אני מגלגלת עיניים ופולטת לעצמי בקול "גם אני לא ציפיתי לבוא" אני נעצרת ליד הדלת של האמי. מיצי המרה עולים בפי, אני מוודא שהקפוצ'ון על ראשי והשרוולים מכסים את עורי. אני דופקת דפיקה חלשה על הדלת ואחרי כמה רגעים האמי צועקת מעבר לדלת שאני יכולה להיכנס ואני עושה כי דבריה. אני לא שמה לב שאני כבר נמצאת באמצע החדר הורוד כשבכל פינה מוצב עציץ בגודל שונה ובובות של דובים מפוזרות גם כן. ובאמצע החדר מוצבת ספה לבנה ומולה שולחן עץ נמוך המלא בממתקים. וכורסא לבנה צמודה עליה . " בואי, אן, שבי" אומרת האמי כאילו לא בשביל זה באתי. אני מתיישבת עם גב זקוף ומסתכלת על תוך עיניה . "איך עבר עליך  השבוע" שואלת. "גרוע, כמו תמיד. לא משהו מיוחד " אני עונה באדישות. "היו לך פלאשבקים? התקפי חרדה.?" אני חושבת על השאלה ומאבדת ספירה בשלב כלשהו "כן" אני עונה ונשענת לאחור. " רוצה לשתף איך הרגשת באחד מהם?" שואלת ומסמנת עם ידה על הכוס שוקו החם עם מרשמלוים קטנים. למרות שאנחנו לקראת סוף הקיץ אבל כבר התחילו הגשמים. אני אוהבת את החורף, ככה לא מסתכלים אלי מוזר בגלל הלבוש הארוך." לא" אני עונה בפשטות. חיוכה שונה בפרצוף חמוץ "אני מבינה אותך, עונת המעבר לא נעימה לכולם, אבל תני לי לנחש שהלבוש הארוך הוא לא בגלל זה?" היד שלי נשלכה אוטומטית למרפק שלי. "גם אם כן, זה לא עניינך. למה לי לשתף אותך. את הרי מקשיבה לי רק כי הוא משלם לך. בואי נשתוק כל ה40 דקות שנשארו. את תקבלי בכל מקרה את התשלום שלך אז זה לא ישפיע עליך" היא לא נרתעה ממילותיי, ההפך. החיוך שלה נפרס שוב פעם "אן, למה את חושבת שבחרתי במקצוע הזה" אמ האמת  שלא אכפת לי אבל כל עוד היא לא שואלת אלי מצידי שתמשיך. "כי אני אוהבת לשפר את הנפש של המטופל, אני כמו רופא אבל של הנפש. אני באה מרקע דומה אז אני מזדהה. רק שלי לא היה עם מי לשתף.  ולך יש. אם את רוצה לשבת ולהמשיך לשתוק כל המפגש? אין לי בעיה. זה בחירה שלך .אבל לוקאס סיפר  לי על הידיים שלך. חשבתי שהפסקת" חה חה חה.  היא חשבה שהפסקתי. מה הפסקתי? הם מתות , ב.ג.ל.ל.י. אני מכוערת ושמנה .זה מה שאני. המינימום שאני יכולה לעשות  זה לשחרר. אני סובלת פה, למה לקשור אותי לאדמה? אני לא רוצה את זה. הם באים כל יום בחלומות שלי. הם גרים לי במוח.  במקום לענות לה במילים אני פשוט זורקת את הראש לאחור וצוחקת במרירות." את לא היית בנעליים שלי. את לעולם לא תביני" ובסיום המילים אני שולחת את עיני לשעון קיר שתלוי מאחוריה ושמה לב שהסתיים הזמן. "אופס כמה עצוב. הזמן הסתיים "אני קמה, זורקת את הטלפון לכיס ויוצאת "ביי אן" היא צועקת לי.