הבטתי במשאית שהתקרבה למקום החנייה שהיה שמור לבית ממול. אפילו היה שם שלט שכתב, 'חנייה לדיירי הבית בלבד, רכב זר ייגרר'. אך המשאית בכל זאת חנתה במקום שהיה יחסית צר בשביל גודלה. היא דיממה את המנוע והגיחו מתוכה שלושה אנשי מקצוע.
מיד אחרי המשאית הגיעה מכונית פורד ישנה וכחולה, וגם היא חנתה באותה החנייה עם אותו השלט, רק שמתוכה יצאה הילדה הכי יפה שאי פעם ראיתי.
היא הייתה נמוכה במקצת, היה לה שיער שחור כהה שהיה אסוף בפקעת על ראשה, ואת עיניה לא יכולתי לראות. מאוחר יותר גיליתי שצבעם היה ירוק. היא צחקה הרבה, כנראה מהדברים שהנער הצעיר שהתהלך לצידה אמר. ראשה נזרק לאחור והיא אפילו ניגבה דמעות מפעם לפעם.
היה לה צחוק יפיפה. מתגלגל ואמתי כזה, אחד שגרם לך לרצות להמשיך לספר בדיחות רק בכדי לשמוע אותו כל פעם מחדש.
חוץ ממנה ומהילד שכנראה היה אחיה, יצאו גם שני אנשים מבוגרים שהחזיקו ידיים והביט אחד אל השני בחיוך. לא היה צריך להיות חכם מידי בכדי להבין שהייתה זאת משפחה שלמה ומאושרת שהגיעה לביתם החדש. אך מהר מאוד הגעתי להבנה שטעיתי.
הו, עד כמה טעיתי.
לא הסטתי מהם את מבטי, גם כשנכנסו לבית והתחילו לפרוק את תכולת המשאית ביחד עם העובדים. מידי פעם היא הייתה נושאת משהו שהיה נראה יותר גדול ממנה ומועדת, אך אחיה תמיד היה שם בשביל לעזור לה.
הוא תמיד היה שם. גבוהה וחסון, גורם לה לצחוק ונושא בשבילה דברים כבדים מידי, והיא תמיד חייכה אליו. גם במהלך השנים הספקתי לראות שהם תמיד חייכו אחד לשני. חיוך מאיר עיניים עם שיניים לבנות וישרות, שגרם לך להסיט מבט בחוסר ביטחון.
גם באותו הלילה, שעות שלמות אחרי שסיימו לפרוק, עדיין חשבתי עלייה. שכבתי ער במיטתי, ללא חולצה כי החום של חודש יוני התעלה על עצמו וגרם לי להזיע ברגע שגופי בא במגע עם כל סוג של בד. או אולי הייתה זו בכלל ההתרגשות.
בכל מקרה, היה לי חם או התרגשתי, חשבתי עלייה. לא הכרתי אותה או את משפחתה, אפילו את שמה לא ידעתי, אך לא יכולתי להפסיק.
בסופו של דבר, לקראת חמש בבוקר, עצמתי את עיניי ונרדמתי במחשבה שאני חייב לגלות את הסוג הגדול שהילדה הקטנה הזאת החביאה.
-
