דימוי עצמי הוא לא רק ביטחון עצמי, אלא איך שאנו מעריכים את עצמנו. אם כן, על מה משפיע הדימוי העצמי בנוסף לביטחון העצמי שלנו?
הדימוי העצמי הוא ההשתקפות של מה שאנו חושבים ומרגישים על עצמנו, חשבו על עצמכם, אתם "תקועים" עם עצמכם מרגע לידתכם ועד נשימתכם האחרונה, ישנם כאלה שמאוהבים בעצמם וישנם כאלה שלא מסוגלים לסבול את עצמם. דימוי עצמי ויכולתו להשפיע על תת המודע יכולים לשפר את חייכם מן הקצה עד לקצה.
למה באמת זה עשוי ככה, שאף פעם כנראה לא לומדים להפיק מבפנים את המחצב שהכי זקוקים לו?
למה במקום לראות את הדברים הטובים שלנו אנחנו נתפסים דווקא בחסרונות ובדפקטים?
כולם רואים את מה שאין לנו במקום להתבלט במה שכן יש לנו.
מה אם במקום לראות את הרע נראה את הטוב?
כי אף אחד לא מושלם.
התייצבתי מול המראה, לבושה בשמלה שאימא בחרה לי. שמלת שמנת צמודה וקצרצרה. בחנתי את גופי. אם לומר את האמת, לא אהבתי את מה שאני רואה. השמלה הייתה הדוקה מידי סביב גופי ואפילו לחצה במעט. הרגשתי כלואה בתוך השמלה. "השמלה הזו ממש לא בשבילי." מלמלתי לאחר שפשטתי את השמלה מגופי והנחתי אותה על מיטתי.
התייצבתי בשנית מול המראה, אך הפעם הייתי לבושה רק בהלבשה תחתונה, בחנתי את גופי אשר היה חשוף אל מול המראה.
חייכתי חיוך מזויף כאשר התבוננתי בעצמי במראה. ״פרה, שמנה, מכוערת.״ מלמלתי בעודי ניצבת מול המראה. ״תסתכלי על עצמך, את נראית כמו משאית.״ פלטתי גיחוך מפי. ״מה הפלא שאף אחד לא רוצה לצאת איתך?!״ שאלתי ברטוריות.
אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי או כל חלק אחר בגוף שלי. תמיד הרגשתי חריגה. כאילו... כאילו אני בכלל לא שייכת לחברה.
כשאני מסתכלת על אחי הגדול. כמה הוא יפה ומוכשר, לפעמים נדמה לי שאני לא... לא באמת חלק מהמשפחה הזו. כולם מסביבי יפים ומוכשרים כל כך. ואני... אני רק בסדר.
***
״סיון?״ שאלה המורה תוך כדי שהציצה בערימת הדפים אשר הייתה פרוסה על שולחנה. ״היא בסדר.״ ענתה ביובש והניחה את משקפיה על השולחן.
״רק בסדר?״ שאלה אימא.
המורה נאנחה וחייכה חיוך קטן. ״תראי,״ המורה הרכיבה חזרה את משקפי הראייה על עיניה. ״אין לי שום דבר רע להגיד עליה, אומנם היא גם לא התלמידה הכי טובה בכיתה. אבל היא בסדר.״ סיכמה המורה. אני כתגובה גלגלתי את עיניי בייאוש והשפלתי את מבטי אל הפלאפון שלי, חיפשתי איפה לקבור את עצמי. הרי לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות עכשיו.
***
כל יום הורים לשמוע את אותם הדברים. מצד אחד לא גרועה אך מצד שני לא טובה.
זה מתסכל להישאר באותו מצב כל שנה, כל דקה ואפילו כל שניה.
הידיעה הזו שאף אחד לא באמת מאמין בך שאת מסוגלת להצליח.
פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי ממנו ג׳ינס משופשף וחולצת טריקו רחבה והתלבשתי בזריזות. הרי אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי ללבוש שמלה. גיחכתי.
״סיון...״ דלת חדרי נפתחה בפתאומיות. הסטתי את מבטי אל הדלת מתוך אינסטינקט
״לא שמעת על המושג לדפוק? ומה אם הייתי עירומה?״ צעקתי על אריאל אשר עמד בפתח מצחקק.
״אבל את לא.״ השיב בנימה מלגלגת. אני בתגובה גלגלתי את עיניי.
״אל תגלגלי לי עיניים.״ אריאל דחף אותי בכתפי. ״אני בכל זאת אחיך הגדול.״ אמר בהתנשאות.
״טוב... מה אתה צריך, אריאל?״ שאלתי בקרירות.
״השמלה..״ אריאל הצביע על השמלה אשר הייתה מונחת על המיטה שלי.
״לא באמת חשבת שהיא תעלה עליי, נכון?״ צחקתי צחוק מזויף.
אריאל הביט בי וחייך חיוך עצוב. ״אני לא צריכה רחמים, אריאל.״ מחיתי.
״את יפיפיה, סיון.״ אמר. ״מתי תביני את זה כבר?״ שאל מיואש.
פרצתי בצחוק. ״תיזהר, בסוף אני עוד אאמין לך.״ גיחכתי.
״סיון, אני רציני.״ אמר בטון נוקשה.
״עזוב, מה אתה מבין בכלל?״ שאלתי בכעס. ״אתה מגיע הביתה פעם בשבוע. גם זה במקרה הטוב, אתה לא חי כאן בכלל.״ אמרתי בכעס. ״אם היית יכול היית מתנתק מהמשפחה לנצח.״
״זה לא נכון!״ הוא מחה.
״לא אתה לא באמת יודע מה זה ללכת לבית ספר, כשהמורים... כשאף אחד לא מאמין בך, כשכולם כל הזמן בוחנים אותך, מדברים עליך. אתה לא יודע כלום!״ זהו. הוצאתי הכל. את כל התסכול והכאב שהיו בי.
״את חושבת שאני בחרתי בזה?״ שאל. ״אני בחרתי ללכת לפנימייה המזורגגת הזאת?״ צעק. בלעתי את רוקי. לא היה לי מה לומר. ידעתי כמה אריאל קשור למשפחה וכמה קשה היה לו הגירושין של ההורים שלי ואז כל הקטע של החתונה של אימא והמעבר לפנימייה. ״אתה... אני לבד!״ צעקתי בבכי. ״מאז החתונה של אימא ומרון ומאז שאתה עזבת, אני לבד. אין לי אף אחד.״
הוריי התגרשו כשהייתי בת שתיים עשרה, אריאל היה אז בן ארבע עשרה.
שנה לאחר הגירושין של הוריי אבא שלי טס למקסיקו להתחיל את חייו מחדש. מאז לא שמעתי ממנו. אין יום שאני לא יושבת ליד הטלפון ומחכה לשיחה ממנו, למרות שכבר עבר הרבה זמן מאז אני עדיין לא מתייאשת.
כמה חודשים לאחר מכן, אימא הכירה בחור חדש. לאחר חודשיים של זוגיות הוא עבר לגור איתנו יחד עם שני בניו.
את אריאל ואותי הוא שנא עוד מהרגע הראשון. אחרי החתונה שלו ושל אימא שלי הוא שיכנע את אימא לשלוח את אריאל ואותי לפנימייה. אימא סירבה לשלוח אותי לפנימייה יחד עם אריאל כי טענה שאני עוד קטנה מדי לפנימיה. בסופו של דבר אריאל נשלח לפנימייה ואני נשארתי פה, לבד.
מאז, את אריאל אני רואה פעם בשבוע גם זה במקרה הטוב, בארוחות שישי.
״הייתי נותן הכל בשביל להיות פה איתך, לעבור איתך את הסבל הזה.״ אריאל אסף אותי אליו לחיבוק.
כל כך התגעגעתי אליו. אריאל הוא אולי היחידי מבין כולם שבאמת מאמין בי. שגורם לי להרגיש הכי יפה שיש, שאני באמת שווה משהו.
״קדימה קטנה,״ אריאל השפיל את מבטו אליי. ״סבא וסבתא כבר הגיעו ואיתם גם שאר האורחים, צריך לרדת.״
״לא.״ אמרתי בביטול וחיזקתי את אחיזתי באריאל.
״שמעתי שסבתא הכינה את הקציצות שאת אוהבת.״ אמר אריאל בהתגרות.
״באמת?״ זינקתי ממקומי בהתרגשות. אריאל בתגובה חייך חיוך ממזרי. ״טוב... אל תעמוד פה ככה סתם.״ האצתי בו. ״בוא!״ אחזתי בידו ושנינו ירדנו למטה.
אריאל ואני ירדנו במדרגות, ככל שהתקרבנו יותר לקומה הראשונה זיהיתי יותר יותר פרצופים מוכרים.
״אויי לא.״ מלמלתי כאשר ראיתי את זואי בת הדודה שלי.
זואי תמיד הייתה יפה. לידה אני מרגישה... אני מרגישה מכוערת יותר ממה שאני מרגישה מבדרך כלל. יש לה יופי מיוחד. עדין כזה.
״סיון!״ זואי רצתה לעברי בהתרגשות.
״זואי...״ מלמלתי בהתרגשות מזוייפת. ורצתי לעברה והתחבקנו.
אחרי מעט דיבורים וצחוקים התיישבנו כולנו סביב השולחן.
״חסר סכו״ם,״ אמרה בלה. אימו של מרון.
״אני אקרא לסמדר,״ הציעה אימא.
״בשביל מה לך להטריח את העוזרת המסכנה?״ שאלה בלה. ״סיגל,״ היא נופפה עם ידה מול עיניי.
״א...אני?״ הצבעתי על עצמי.
״סיגל, אולי תלכי בבקשה אל המטבח להביא לי מזלג?״ שאלה וחייכה לעברי חיוך מזויף חושף שיניים.
״אהמ... אני...״
״שיט!״ צעקה זואי וקמה ממקומה בפתאומיות. קנקן מיץ התפוזים נשפך על שמלתה.
״קדימה סיגל, הביאי מזלג ומפית לנקות את הבלאגן.״ האיצה בי בלה.
המבטים של כל הסועדים הופנו לעברי. אני חייבת להישאר חזקה. הזכרתי לעצמי. באותו רגע הייתי כל כך קרובה לנעוץ את המזלג שלי בפנים המעצבנות שלה. מדהים כמה מרון דומה לה.
לפתע הרגשתי מגע חם על ידי שגרם לי להירגע. ״אני איתך.״ אריאל חייך אליי.
״בטח.״ חייכתי חיוך מזויף ופסעתי לכיוון המטבח. באותו רגע רציתי לברוח משם.
נכנסתי למטבח. פתחתי את מגירת הסכו״ם בכדי להוציא משם מזלג אחד עבור השטן.
״איפה מוצאים מזלג מזוגג בבית הזה?!״ צעקתי מתוסכלת וסגרתי המגירה בחוזקה כאשר לא הצלחתי למצוא דבר במטבח.
״סיון...״ הרגשתי נגיעה כל כתפי.
״אני רוצה לבוא איתך, אריאל.״ ייבבתי בבכי. כל מה שאגרתי בתוכי במשך שנה וחצי, הכל יצא החוצה. ״בבקשה.״ התחננתי.
״אני מבטיח למצוא פתרון, קטנה שלי.״ הוא אסף אותי אליו לחיבוק אוהב.
