המאבק

כל חיי

הוא החזיק אותי בשבי
לא יכלתי לזוז, היידים שלי היו קשורות והפה שלי היה דבוק בדבק.
הם הרביצו לי כל כך חזק שהרגשתי שהרגליים שלי הפכו למשקולות והפרצוף שלי הפך לגוש בשר ודם, הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה.

התעוררתי, הייתי בבית חולים כמו בערך כל שבוע עד היום
האף שלי היה שבור וקיבלתי זעזוע מוח
"דיאנה את בסדר?"
" כן אבא, אני כל כך מצטערת, הם הצליחו לברוח?!"
" לצערינו הם ברחו אבל אל תדאגי, את השלמת את העבודה שלך את שתלת עליהם את השבב"
"אני יודעת ובכל זאת" הייתה לי הבעה עצובה על הפנים
" אל תהיי עצובה" אמר אבא שלי "את עשית את שלך, ועכשיו אני אתן לך לנוח"

אבא שלי יצא מהחדר ואני נשארתי לי לחשוב
איך נתתי להם לברוח, איך נתתי לזה לקרות, ועוד לחשוב שהם בחרו בי כסוכנת המצטיינת שלהם, לא מגיע לי להיות מרגלת

" אומייגאד דיאנההה" שמעתי את אמילי החברה הכי טובה שלי צועקת בלחץ " דיאנה את מטומטמת את חייבת להפסיק עם זה הם עוד יהרגו אותך"

" אמילי תרגעי לא יקרה לי כלום, שומרים עליי"

" ומה שווה כל השמירה הזאת אם בסוף את יוצאת בבית חולים"

"די אמילי את לא תביני עד שלא תהיי סוכנת"

" ואני גם לא אהיה, בחיים לא יקבלו אותי לשם וטוב שכך"

חיבקתי אותה, בחיים לא הייתי מגלה שאבא שלי מרגל בלעדייה, זה היה החלום שלה מאז ומתמיד....להיות תלמידה בבית הספר למרגלים של אבא שלי

"אל תדאגי אני אטפל בזה"
היא הסתכלה עליי וראתה בעייני שאני באמת אטפל בזה כי היא אחד משני האנשים הכי חשובים שיש לי בחיים האלה, היא ואבא שלי.

כבר באותו הערב השתחררתי מבית החולים והגעתי הבייתה, היה לנו בית יפה...בכל זאת אנחנו מרגלים, אבא שלי הכין ארוחת ערב וישבנו לאכול ולדבר

" אבא"
" כן דיאנה?"
"למה אתה לא מקבל את אמילי לבית הספר?"
"אני פשוט לא חושב שהיא מוכנה עדיין,שלא כמוך יפה שלי, את מרגלת למופת"
" תודה אבא אבל...לא נעים לי ממנה, אם היא לא הייתה מגלה שאתה מרגל לא הייתי מרגלת היום"
"תראי, אני מבין אך אני לא יכול לסכן את חייה רק כי את מרגישה לא בנוח שגנבת לה את החלום,בכל זאת...חשבתי שהיא חשובה לך"
"אני מבינה"
הייתי מתוסכלת אבל הייתי חייבת ללכת לישון מחר יש לי מהחן מאוד חשוב בבית הספר למרגלים.
וכבר יש לי תוכניות לאיך לגרום לו להתבטל