בתו של הרופא

.

אני עדיין זוכרת את היום ההוא.
הייתי בת שלוש, לבשתי שמלה מנוקדת ועמדתי בכניסה למטבח, מתחבאת מאחורי הקיר.
אבא צעק, אימא בכתה.
הוא מעולם לא צעק קודם לכן.
הייתי משותקת מרוב פחד – למרות שלא היה חשש שיכה אותה פתאום. הוא מעולם לא הרים יד כלפי אף אחד מאיתנו.
ואז – הוא השתתק. הצעקות הפכו ללחישות מהוסות, כך שחשבתי לרגע שהם מודעים פתאום לנוכחותי... אך לבסוף הבנתי שגם הוא בוכה.
כמה שניות מאוחר יותר הוא צעד אל מחוץ למטח בהחלטיות, בצעדיו הצבאיים והמוכרים, ונכנס לחדר השינה.
אימא לא זזה מהמטבח עד שאבא יצא מהבית עם מזוודה בידו וטרק את הדלת מאחוריו. היו כמה רגעים של שתיקה. רק אז העזתי להיכנס אל המטבח. "אימא?"
היא עמדה שם, קפואה. אני זוכרת את פניה האדומות, המוקפות בשיער הבלונדיני הקצר בו תמיד אהבתי לשחק. היא השתופפה ועטפה אותי בזרועותיה הרועדות, נושמת עמוק ומלטפת את שיערי בתנועות קצרות ותזזיתיות מעט, כאילו ניסתה להרגיע אותי ולא את עצמה.
"לאן אבא הלך?" שאלתי בשקט.
היא לא ענתה.
"מתי הוא יחזור?"
היא נשקה למצחי וחיבקה אותי חזק יותר כשלחשה: "בקרוב מאוד, שירלי... הוא יחזור עוד מעט..."

הוא לא חזר.
הוא בא פעם אחת כדי לקחת את שאר חפציו, מה שעשה בשתיקה בלתי נסבלת.
עמדתי בחדרי, בחושך, אוזני צמודה לדלת. חיכיתי לשמוע קולות דיבור, אולי אפילו איזו לחישה מהוסה.
הדבר היחיד ששמעתי לאחר שחיכיתי שם פרק זמן שנראה כמו נצח, היה קולות צעדים מתקרבים לחדרי. תוך שניות ספורות הייתי במיטה, מעמידה פני ישנה, בעיניים עצומות ובלב הולם.
אבא התיישב על המיטה והביט בי למשך כמה רגעים, ואז הוציא מפיו את המילים הראשונות ששמעתי באותו הערב: "ממי את מתחבאת, מתוקה שלי?" מילים שנאמרו בטון מחויך, כמו שהכרתי את אבא שלי קודם לכן.
הורדתי את השמיכה מעל פניי. "איך ידעת שאני לא באמת ישנה?"
הוא צחק וליטף את שיערי. "כשאתה עוזר לבלש המפורסם בעולם לפתור פשעים לאורך שנים רבות כל כך כמוני, משהו ממנו דובק בך." הוא לא אמר לי שהייתי ברורה מאליה, כמובן. הוא לא רצה להרוס את הרגשת הגאווה שהציפה אותי באותו הרגע, כשחשבתי שנדרשים כישורי בילוש פנומנאליים כדי לזהות את העמדת הפנים.
שתקנו במשך כמה רגעים ארוכים, ואז הוא אמר בשקט: "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"
הנהנתי באיטיות.
נראה שהוקל לו, אך הוא הוסיף לשאול: "ואת יודעת שאני לא עוזב בגללך, מתוקה שלי?"
"אז למה אתה עוזב, אבא?"
הוא שתק למשך כמה רגעים נוספים. "לפעמים אנשים עושים טעויות, אפילו שהם כבר לא ילדים. ואז צריך לתקן את הטעויות האלה, כי הן הפכו את האנשים לעצובים. אני עוזב כדי שכולם יהיו שמחים שוב."
"אבל אימא לא שמחה שאתה הולך. וגם אני לא."
הוא נאנח ונישק את מצחי. "אימא שלך היא אדם טוב, שירלי. היא פשוט... לא כולם יכולים להיות חברים של כולם. אלה העניינים שלנו. ובקשר אלייך – אני עדיין אהיה אבא שלך. אני עדיין אוהב אותך, ואנחנו עדיין ניפגש, פשוט לעתים רחוקות קצת יותר ובמקומות אחרים. אני אשאר אבא שלך ואמשיך לאהוב אותך, בדיוק כמו שהיה עד עכשיו."
באותו הלילה נרדמתי מעודדת, וכשהתעוררתי בבוקר הוא כבר לא היה שם. הרמז היחיד לכך שאי פעם גר בבית היה פניה העייפות של אמי והנפיחות בעיניה.

ימי שני היו הימים שלו.
הייתי יוצאת מבית הספר בשלוש והוא היה תמיד מחכה לי שם, לבוש באחד הסריגים שלו . הייתי תמיד רצה אליו בחיוך רחב וקופצת לזרועותיו, ואבא שלי תמיד היה מרים ומסובב אותי באוויר לפני שנישק את מצחי. זה היה אבא שלי, אבא הנהדר שלי, שהפך בעבורי את ימי שני המשמימים ליום הטוב ביותר בשבוע. ידעתי שהוא התחתן בשנית, כשנה לאחר טקס הגירושין מאימא, אך הוא תמיד הגיע לבד לפגישותינו, ותמיד נמנע מלדבר על חייו האישיים.
לא ידעתי מי היה ההורה השלישי שלי עד לאותו יום שני אחד, כשהייתי בת עשר.
אבי חיכה לי מחוץ לבית הספר, כרגיל, אך בנסיעה במונית הוא הסביר לי שעליו ללכת לבית החולים לכמה שעות שכן יש ניתוח דחוף שהוא, לשם שינוי, לא הצליח להעביר מ"היום שלנו".
"אבל אל תדאגי, מתוקה," הוא הוסיף בחיוך, "לא הסכמתי לוותר על הפגישה שלנו. נלך לקרקס כשאחזור, ועד אז שרלוק יארח לך לחברה. הוא נחמד יותר משהעיתונים מספרים, אני מבטיח," אמר, ואני חייכתי. "אני חושב שיהיה לך מעניין מאוד לדבר איתו. נסי לשאול אותו על ההרעלה מהשבוע שעבר, סיפור מרתק."
המונית חנתה מול דלת שחורה ברחוב בייקר מס' 221.
הוא שילם לנהג, לקח את ילקוטי ויצא מהמונית. הוא רץ במעלה שבע עשרה המדרגות, הניח את התיק ליד הדלת, החליף מילה או שתיים עם הגבר במטבח, העביר יד מלטפת על שיערי ונישק את מצחי קלות – ואז חטף שוב את מעילו ורץ אל מחוץ לדירה.
נשארתי עומדת לבדי בסלון.
עמדתי שם בדממה למשך כמה רגעים ארוכים, מרגישה שייכת פחות ופחות, כשקול עמוק אמר פתאום: "אבא שלך עובד קשה מאוד, שירלי."
מיד ידעתי שזה הוא; האדם שעל שמו נקראתי, זה שאמי שנאה כאילו היה אויב. שרלוק הולמס, הבלש האגדי. הוא קם ממקומו ליד המיקרוסקופ וכעת עמד בכניסה לסלון, שעון על אחד הקירות ובוחן אותי בעיון.
"את נראית כמו אימא שלך," ציין.
"אני מניחה," עניתי. הטון שלי נשמע מתנצל, משום מה. למה שאתנצל? אני לא שולטת בגנטיקה.
הוא החווה על שני הכסאות שעמדו שם, ואמר: "שבי." לא בקשה, כמעט פקודה.
התיישבתי בכסא שפנה בגבו אל המטבח. הוא חייך והתיישב בכיסא השני, השחור.
"התיישבת בכסא של אביך."
לא הייתי מופתעת, אבל לא היה לי מה להגיב. הנהנתי ובלעתי את רוקי. היה בו משהו מאיים, כמעט התחלתי להבין למה אימא שונאת אותו כל כך...
"את נרתעת ממני," אמר פתאום. "כמובן שאת נרתעת ממני, ילדה בת עשר ששמעה על אודותיי רק דרך רכילויות זולות ודרך השקפת עולמה הסובייקטיבית, בלשון המעטה, של אמה." הוא העלה חיוך על פניו והושיט לי את ידו ללחיצה. "אני שרלוק הולמס. בלש יועץ. נשוי לאביך. נחמד לפגוש אותך סוף סוף."
הכרחתי את עצמי לחייך ולחצתי את ידו.
הייתה שתיקה. "סלחי לי, אני מתקשה מעט בשיחות חולין," הוא אמר בשלב מסוים. "ג'ון אמר שאהיה בסדר, אבל אני מניח שהוא טעה. לא מפתיע במיוחד, למען האמת. הוא נוהג לראות את הדברים בצורה טובה יותר ממה שהם באמת."
צחקתי. אבא שלי? טועה? כמה מוזר. תמיד חשבתי שהוא האדם החכם ביותר בעולם. "גם אני לא כל כך אוהבת להתחיל בשיחה עם זרים," הודיתי. "אימא תמיד אומרת שאני צריכה לשפר את כישורי השיח שלי, כי חשוב לדעת איך להתחבב על אנשים."
הוא גיחך. "מתאים לאימא שלך."
"למה היא שונאת אותך כל כך?" שאלתי.
הוא נאלם. החיוך נמחק מפניו. עברו עלינו כמה רגעים של שתיקה טעונה, ואז הוא נאנח ורכן מעט קדימה. "היו לנו כמה... חילוקי דעות במהלך היכרותנו. נראה שהיא לא חיבבה אותי במיוחד עוד טרם נפרדו דרכיהם שלה ושל אביך."
"אני זוכרת שפגשתי אותך פעם, כשהייתי קטנה. לא דיברת הרבה."
הוא חייך. "ראית אותי הרבה יותר מפעם אחת, אך היית צעירה מכדי לזכור זאת. מה שאת אומרת הוא הגיוני, מעולם לא הסתדרתי עם ילדים."
"ובכל זאת, אתה הסנדק שלי."
"אביך התעקש."
חייכתי. "אתם באמת נשואים?"
שרלוק הרים את ידו. טבעת כסף נצצה על האצבע הגרמית. "באושר."
"ו... איך זה? זאת אומרת, איך זה לחיות עם אבא שלי?"
שרלוק חייך. "אני חי איתו כבר כמעט עשרים שנה, שירלי. כמעט התרגלתי לנסיונות שלו לגרום לי לארגן מעט את דבריי או לאכול ארוחת ערב."
"הוא היה מאכיל אותי ב'אווירון' כשהייתי קטנה."
"אוה. ובכן, נראה שהוא עדיין לא הגיע למצב הזה עמי."
המחשבה על אבי מאכיל בכפית אדם בוגר הייתה מגוחכת כל כך שפרצתי בצחוק. חיבבתי אותו כבר באותו הרגע, את האדם החכם, העדין והמגושם קמעה שהיה בעיניי. הוא הראה לי את האתר שלו, שהיה מרשים בהווייתו המדעית, ואז את הבלוג של אבי.
קראתי כמה מסיפוריו ונפעמתי מיכולת הכתיבה שלו – ובמיוחד מהאיש שישב לצדי.
"הוא נוהג לבקר את הכתיבה של עצמו," ציין. "גם אני איני נוטה לפאר אותה, אך יש להודות שחבוי שם כשרון רב. על אביך ללמוד ללטש אותו, אך הוא מסרב לתת לי ללמד אותו, משום מה."
"וכל הדברים האלה, שהוא כותב עליהם – "
"כן, הכול נכון. הוא נוטה להפריז מעט, כמובן, תמיד נהג לצייר הכול באור רומנטי, אך העובדות הבסיסיות נכונות."
"למה לא פגשתי אותך כשגדלתי?"
שרלוק נאנח. "אני לא נהדר עם ילדים. ומלבד זאת, אביך ואני לא רצינו לדרוך על פצעיה של אמך. אז אני נותרתי בצד. שמעתי סיפורים רבים עלייך, שירלי. את יודעת כמה אביך גאה בך ואוהב אותך, נכון?"
הנהנתי.
שרלוק נאנח שוב. "את ילדה חכמה, שירלי." ואז, במעבר חד – "תרצי תה?"

הוא הביא לי כוס תה חם, עם המון חלב והמון סוכר. אהבתי אותו יותר מאת התה המר שאימא הייתה מכינה.
המשך השיחה היה נעים. הוא שיתף אותי בפרטי התעלומה האחרונה, וכשראה את העניין הרב שהיא עוררה בי – חייך והציע לקחת אותי איתו בפעם הבאה בה ייצא לשטח. הגבתי להצעה בהתלהבות, כמובן.
עד שהדלת נפתחה שוב ואבי חזר מותש מעבודתו, כבר הרגשתי קרובה לאדם כהה השיער שישב מולי.
אבא חייך בעייפות. הוא הטביע נשיקה על מצחו של שרלוק כשחלף על פניו בדרכו אליי וליטף את שיערי. "הסתדרתם יפה, ילדים?"
חייכתי אליו והנהנתי. רגליי קפצו על הכיסא.
"אני שמח לשמוע, מתוקה. נלך?"
הבטתי בשרלוק. הוא חייך וקרץ.
"אתה נראה עייף, אבאל'ה. אתה יכול... להישאר פה ולישון, אם תרצה."
שרלוק צחק ואבא הזעיף את פניו. "אין סיכוי. לא בזבזתי את השעות האחרונות בניתוח רק כדי שתצאו לבלות בלעדיי. נקנה כרטיס נוסף כשנגיע לשם. לבש את המעיל שלך, יקירי."

וכך הפכנו לשלישייה בלתי ניתנת להפרדה; אבא, אני והאיש שהפך לחבר הטוב ביותר של שנינו. הוא היה איש שיח מרתק, והצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. הם לקחו אותי עמם לזירות פשע ולחדר המתים (אפילו שאבא ניסה לשכנע אותנו לעזוב את הרעיון). ידעתי שאני תמיד יכולה להתקשר אליו בכל שעה, גם כשאבא ישן, ושהוא ידבר אתי ויעזור לי כמיטב יכולתו. התברר שהוא דווקא טוב מאוד עם ילדים.
הייתה אפילו פעם אחת, כשהייתי בת חמש-עשרה, בה הוא הזמין מונית ואסף אותי בשלוש לפנות בוקר, לאחר ריב גדול עם אמי. ביליתי את הלילה ההוא בקומה העליונה ברחוב בייקר, במיטתו הישנה של אבי.
הוא הכין לנו פנקייקים לארוחת הבוקר, שרופים מעט בתחתיתם, ושנינו הבטחנו זה לזו לאכול לפחות שניים.
אני שמחה שלאבא יש אותו. אני חושבת שאם היה צעיר יותר, או שאני הייתי מבוגרת יותר... הייתי עלולה להתאהב בו בעצמי.