היא בכתה.
היא בכתה ללא סוף בפינת חדרה .כל יום ולילה , ללא סוף.
אך היא עדיין ממשיכה לבכות , היא מושכת את רגליה על שאר גופה הרועד ,מצמידה אותם עליה ומניחה את ראשה בזהירות בתוך ידיה שרועדות מקור המקפיא בחדר או הפחד מהאפלה שעוטפת אותה מכל הכיוונים.
גם כאשר רק קרני אור המנורה של הרחוב מאירים את חדרה הקטן אפשר בקלות להבחין בשערה הג׳ינג׳י החלק אשר אסוף בזנב סוס נמוך ומסודר . ורק קצבות מתולתלות בודדות נופלות על פניה הבהירות והרטובות מדמעות .
ככה נמשך כל לילה רגיל של לורן , היא יושבת בפינת חדרה על הרצפה ובוכה.
אף אחד אינו שם לב לבכי שלה , שאינו פוסק כבר ארבע שנים ברציפות . אפילו המנהלים של בית היתומים אינו שמים לב עליה . בשבילם היא ילדה יתומה שאף אחד לא רוצה , כי הרי היא אינה יכולה ללכת והיא יותר מדיי בוגרת כדי שמישהו יקח אותה . כל ההורים הבאים לבית היתומים מחפשים ילדים קטנים שמחים ועליזים.
הבן אדם היחיד שהיה לו אכפת ממנה למעט הוריה , הייתה אוליביה או בקיצור ליבי . אך גם אותה לורן עיבדה..
ליבי הייתה תמיד נחמדה עלייה . תמיד עזרה לה בכל מה שרצתה.היא הביאה אושר קצר לחייה של לורן . לחיים ללא כל רצון לחיות, היא נתנה קצת חיים למוות..
ליבי הייתה ילדה בבית היתומים שאלה הכירה בימים הראשונים שלה בגהינום או כמו שאחרים קראו לו גן עדן .
היא הייתה תמיד שמחה אף על פי שננטשה בגיל צעיר . היא חיכתה להוריה , למישהו שיאהב אותה ומשאלתה התגשמה . לפני שנתיים הגיעה אישה עשירה לבית היתומים והיא לקחה את אוליביה, לקחה את חברתה הטובה של לורן , לקחה את האדם החי היחיד שאהב את לורן .
אף על פי שעוד פעם לקחו מלורן בן אדם יקר .
כשליבי הלכה אלה חייכה עלייה, לורן לא רצתה שליבי תבכה ביומם האחרון יחד.
היא הייתה שמחה שמשאלתה של אוליביה התגשמה,
אך בפנים , מאחורי המסכה העליזה שלבשה באותו יום , היא בכתה , היא לא רצתה ששוב יקחו ממנה בן אדם יקר למקום טוב יותר. אבל למה? למה כולם הולכים למקום טוב יותר , ורק היא נשארת במקומה כבר ארבע שנים?! למה משאלתה להגיע לאותו מקום שבו נמצאים הוריה לא מתגשמת?
לורן קמה ונעזרת בכיסא קטן כדי להגיע על כיסא הגלגלים.
ידיה רועדות מהבכי אך היא מחזיקה מספיק חזק כדי לא ליפול ולהגיע לכיסא גלגלים.
היא נוסעת פחות ממטר על מיטתה וכאשר מגיעה על המיטה , מתגלגלת ונופלת על מיטתה בחוזק . היא מושכת את השמיכה מעליה ושמה את ראשה בזהירות על הכרית הרכה , היא עוצמת את עניה ומנסה להירדם.
אך היא לא ישנה הרבה זמן , ולאחר שעצמה את עיניה שוב הופיע לנגד עיניה אותו יום.
היום שלקח בכוח את לורן שכולם הכירו והשאיר במקומה מישהי חדשה , מישהי שאף אחד לא הכיר. היום ששינה אותה.
או שאותו היום הוריד את המסכה שהעליזה והשמחה שהייתה עליה במשך 12 שנה , והראה לכולם את לורן האמיתית.
כך או אחרת אותו יום השאיר את האלה הזאת , אמיתית או לא היא מישהי עכשיו .
אותו יום היה אמור להיות היום הולדת ה12 . היא והוריה נסעו באוטובוס ללונה פארק בעיר השכנה, הם לא רצו להשתמש במכונית כי באותו היום היא הייתה בתיקון אך זה אינו הרס את תוכניותיהם ליום הולדתה , אך זה הרס את כל שארית חייה.
לאחר שהאוטובוס יצא מהעיר , הכל היה שמח אך לא להרבה זמן . לאחר רגעי שמחה אחרונים משאית התנגשה באוטובוס המלא באנשים אשר נסעו ליעדם אך לעולם לא יגיעו עליו. לאחר רגעים ספורים האוטובוס התהפך והיום השמח הפך ליום שחור . ליום מוות . רגעים ספורים עברו וצעקות וזעקות נשמעו בכל עבר . מוות וכאב נראה בכל מקום . אנשים מתו , אנשים בכו . ולורן הסתכלה על הוריה בוכה כי הרי הם עשו כל מה שביכולתם כדי שהיא תחייה , אך הם שילמו על זה בחייהם. אבל היא מתה , היא מתה באותה שניה , יחד איתם. היא מתה מבפנים, כי לא נשארה לה עוד סיבה לחיות .
אז למה היא עדיין חייה? למה היא עדיין חייה בתוך המוות? למה היא צריכה לסבול ולהרגיש את הכאב של החיים בתוך המוות?
YOU ARE READING
life in death - חיים במוות
Fantasy״ אתה שומע את זה? ״ שאלה לורן את האפלה שעטפה אותה ״ אתה שומע את אותם הקולות המתלחששים מסביבי? ״ חזרה על שאלתה, היא לא ציפתה לתשובה,היא חיכתה דקות ספורות וללא תשובה המשיכה בדבריה ״הם מתנהגים כאילו אני חירשת כאילו אני לא שומעת את דעותיהם על הילדה הית...
