היא ניגבה את הדמעות ״היומיות״ שלה ונכנסה להתקלח, מקווה שהחום והאדים של המים ירגיעו את הכאב שהיא חשה כל יום.
לא מגיע לה את זה, אבל זה בחירה שלה, בחירה חכמה, אבל מכאיבה. נטע היא ילדה מיוחדת, המשפחה שלה דואגים לה ולא רוצים שהיא תיפגע, אז כל יום לפני שהיא הולכת לבית ספר,היא שמה פאה חומה ועדשות חומות. נטע היא ילדה יפהפיה, פופולארית, אבל היא התחברה יותר מידי לילדים, יותר נכון, לילד מסויים. והוא פגע בה. מאוד. אז המשפחה שלה עברה ארץ, ומאז אמא שלה כל הזמן אומרת לה: ״זאת התחלה חדשה, תדאגי שהם לא ידעו מי את, שלא יפגעו בך שוב״
נטע באה ממשפחה עשירה, אך היא יודעת שאם היא תחשוף את עיניה הירוקות, ושערה הבלונדיני המסולסל היא תמשוך תשומת לב, תתחבר לאנשים,ויפגעו בה שוב. אז היא באה עם בגדים פשוטים.
היא לקחה חולצה שחורה ארוכה רופפת,ג׳ינס כחול בהיר וכפכפים, וכמובן הפאה והעדשות. בכל פעם שהיא שמה את הפאה כואב לה הלב, היא נזכרת למה היא עושה את מה שהיא עושה.
היא יורדת למטה,מחבקת את אמא שלה חיבוק ארוך,ומכניסה את הסנדוויץ לתיק. ״אמא אני יוצאת״ אמרה נטע ונאנחה.
נכנסתי לשיעור אנגלית,ידעתי הכל,כמו תמיד, אבל לא השתתפתי. לא למשוך תשומת לב.
״היי״ אומרת לי אחת הבנות
ליבי פועם חזק,חזק מדי.
סובבתי את הפנים שלי לצד השני,מנסה למנוע את הקשר בינינו. ״הבעיה שלך?״ היא שאלה. ״סובבתי את המבט שלי אליה והבעה של כעס על פניי, הצלצול הושמע בכל רחבי הבית ספר. קמתי מהר מהכיסא ואספתי את הדברים מהר כמה שיכלתי ויצאתי מבית ספר, ועוד לא התחיל השיעור השני. רצתי הביתה ונכנסתי, נעלתי את דלת החדר ושכבתי על המיטה, התנשמתי, לא בגלל הריצה בגלל שהכל שוחזר, כל מה שקרה לי אז, חוזר על עצמו. אני מפחדת, אני כל כך מפחדת.
