התרסקות

1

׳איפה אני?!׳ הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של דרק כשפתח את עיניו לראשונה.
תחושת בלבול הציפה אותו. לראשונה ראה תקרה אפורה מעט, האור עימעם בה. הוא שיפשף את עינייו, תוך כדי שמבחין בידו הימנית מחוברת לעירוי.
׳אני בבית חולים.׳ הייתה המחשבה השנייה שעלתה, לאחר שהתבונן מסביבו במכשירים רפואיים שונים שהיו מחוברים בכל רחבי גופו.
דרק ניסה להתרומם מעט בעזרת ידיו, אך בנסיון הראשון ידיו מוטטו אותו, כאשר כאב חד מפלח את בטנו.
הוא ניסה שוב, הפעם באיטיות וזהירות, נשען על ידיו ומרומם את גופו כנגד תמיכת המיטה.
הוא הזיז מעט את חלוק בית החולים שלו, מגלה בצד בטנו, היכן שהכאב פילח כמה שניות קודם לכן, צלקת תפרים המשתרעת לאורך כשישה סנטימטרים, מכסה חלק ניכר מגופו השרירי.
׳שונא בתי חולים.׳ המחשבה השלישית שעברה בראשו, כאשר הוא מבין שחומר ההרדמה מתפוגג לאיטו ואיתו מגיע כאב מתגבר בכל רחבי גופו.
דרק ניסה לחשוב על הדבר האחרון שזוכר,וכיצד הגיע לבית החולים.
הוא ניסה מספר פעמים, אך בכל פעם מחדש, בכל נסיון לנסות להיזכר הוא הרגיש כאילו מרוקנים לראשו מחסנית נשק מלאה.
היום האחרון שזכר היה ה23 בספטמבר, כשלושה שבועות לאחר החזרה לבית הספר.
הוא לא ידע איזה יום היום, אם עבר שבוע, שבועיים, חודש או אפילו חצי שנה. תחושת הזמן אבדה.
דרק ניסה להזיז את רגליו, שלמרות הכאב החד בבטנו הצליחו לזוז.
׳טוב אם אני מסוגל להזיז את הרגליים, כנראה שאני פה פחות מחודש.׳ הגיע למסקנה במחשבתו.
״מתוק שלי!״ אימו של דרק, לוסי גריי, שככל הנראה הבחינה בכך שהכרתו של בנה חזרה, רצה על עקביה הגבוהים לחבקו.
הוא נאנק מכאבים כאשר הכאב מתגבר, וזו קוראת לאחות ונושקת למצחו.
״הדאגת אותי ואת אבא שלך כל כך! מה חשבת לעצמך?!״.
היא שאלה בתוקפנות, תוך כדי שהאחות מוסיפה מעט משכך כאבים לנוזל העירוי של דרק.
הוא פלט אנחת רווחה, משכך הכאבים בהחלט עשה את העבודה.
״אמ..א״ הוא דיבר מעט בצרידות, גרונו יבש.
״מה..מה קרה?״ הוא הצליח לבטא לאחר מספר שיעולים שהחזירו לו את היכולת לשלוט על קולו.
״מתוק שלי, כל כך דאגנו לך! אתה היית מחוסר הכרה כבר שבועיים.״ לוסי התיישבה לידו, מספרת נמרצות. ׳אז אני כאן שבועיים.׳ עברה המחשבה בראשו.
״הרופאים לא היו בטוחים כבר שתתעורר, הם אמרו שהתאונה הייתה קטלנית...ושזה נס שבכלל יצאת משם בחיים.״ מספר דמעות זלגו על לחייה, ודרק הוציא את ידו מהשמיכה והניח אותה על ידה של אמו, בנסיון לנחמה.
אולם דרק לא זכר הרבה, וכל נסיון לשקוע במחשבות החזיר לו את כאבי הראש, אבל הוא היה בטוח בכמה דברים, ואחד מהם הוא שההתנהגות הזאת בהחלט לא אופיינית לאמו.
לוסי גריי הייתה אישה מפולפלת ועורכת דין חדת לשון וחדורת מוטיבציה, שהייתה ידועה בשמה כאחת שהצליחה לנצח בתיקי המקרה הנואשים ביותר, גם כשהיה נראה שלנאשם אין סיכוי להתחמק אפילו מעונש מוות, הייתה מסוגלת לסגור את התיק עם שחרור בערבות, אם היה ביכולתו הכלכלית של הנאשם לממנה כמובן.
אביו של דרק, דוון גריי, היה איש עסקים מיליארדר, מבורך בכשרון רב לעבודתו ובעל יכולת לתפעל ולסגור עסקאות בסך מיליוני דולרים.
מערכת היחסים שלו עימם הייתה מסובכת, כנראה וזאת מכיוון שמאז ומתמיד היו עסוקים בעבודתם ובנסיעות במסגרות אלה.
ארוחת ערב משפחתית הייתה דבר נדיר במשפחה. אפילו ארוחות חג ההודיה וחג המולד זכו לדחייה מידי פעם.
אבל זה לא הפריע לדרק, שבכדי לפצות על בדידותו בחגים, היה עורך מסיבה גדולה בביתה, כזו שכל בית הספר היה מוזמן.
אז כן, ההתנהגות הזאת בהחלט לא הייתה אופיינית להוריו. או שכן, והוא פשוט לא ידע על קיומה.
לצד אמו, נכנסו אביו ואחותו בת השלוש, זואי, ולצידם גם שלושה רופאים שהחלו בבדיקה כוללת ונמרצת של תפקודו של דרק.
אחד מהם שאל אותו שאלות אודות הרגשתו הכללית והיכן מרגיש כאב בגופו. השניים האחרים בדקו את האישונים, הרפלקסים ותפקוד רגליו.
״דרק, אני ד״ר טרייבן, האם אתה יודע איזה יום היום?״ הרופאה, כבת שלושים וחמש לחייה שאלה את דרק, שניענה את ראשו לשלילה.
״ובכן, היום הארבעה עשר באוקטובר. מה התאריך האחרון שאתה כן זוכר?״ היא שאלה, בוחנת את אישוניו בשנית.
״העשרים ושלושה בספטמבר.״ הוא ענה.
״זה כבר סימן טוב. עברת אירוע קשה ויכול להיות שכתוצאה מכך אתה עדיין מתקשה בלזכור פרטים. אני משערת שאתה תתחיל להיזכר בשבוע שלפני התאונה בימים הקרובים.״ היא ניסתה לעודדו, אולם עינייה נראו כמראות חרטה וצער בשבילו.
״מישהו מוכן להסביר לי כבר מה התאונה הזאת שכולכם מדברים עלייה?!״ קולו של דרק התחזק ועלה מעט, הוא היה מבולבל. כולם סביבו דיברו על תאונה, בזמן שהוא עצמו לא מודע למה שקורה מסביבו ומה זאת התאונה הזאת שכולם כל כך מצטערים בשבילו, כאילו מנחמים על קרוב משפחה שנפטר.
״דרק, מתוק, זה קרה שבוע אחרי. איבדת שליטה במכונית, היא סטתה למסלול הנגדי ונכנסת במשאית.״ אמו ענתה.
״הכבאים אמרו שכשהם הגיעו האוטו היה מעוך לגמריי, אבל איכשהו אתה הצלחת להיחלץ. היית פצוע, קשה, אבל הוצאת את עצמך ואת קלי על ידייך משם.״ היא ליטפה את ידו, מנחמת.
פתאום דרק הבין. זהו זה, זה חלק ממה שחסר לו בזיכרון.
״מה? אני לא מבין.״ הוא ענה, מבולבל.
״מי זאת קלי?״ הוא שאל, ועיניי הוריו נפתחו לרווחה בבת אחת, המומים ומשותקים כעץ.
״אמא, מי זאת קלי?״ דרק הרים את קולו, הוא חייב לדעת מי זאת.
׳היא הייתה איתי במכונית.׳ הוא נזכר בעצמו נוהג.
׳אבל מי זאת?!׳ הוא ניסה להיזכר, חזק יותר ויותר.
כאב הראש הופיע שוב, זועק כנגדו שאין לו סיכויי להיזכר.
״אמא מי זאת קלי?!״ דרק שאל בקול תקיף עוד יותר. הנמצאים בחדר שתקו כולם.
הוא ניסה להיזכר שוב ושוב.
׳אין מצב ששכחתי. מי זאת קלי?!׳ מחשבתו זעקה.
דרק ניסה להיזכר יותר ויותר, נלחם מלחמה לא הגיונית כנגד כאב הראש שמסרב להיעלם.
׳אני חייב להיזכר מי זאת.׳ הוא חשב, בפעם האחרונה, ומשם חשכו עינייו והוא איבד הכרה בשנית.