התמונה הייתה שלי.
רעדתי. הייתי מבועתת.
התנהגתי כאילו לא ראיתי את התמונה ואמרתי לו לילה טוב
.............
השעון הראה 5:19 דקות, קפצתי מהמיטה מסיוט שהיה לי,אני לא ישנה בזמן האחרון. הלילות שלי נוראיים,מלאים סיוטים
ירדתי למטבח ולקחתי כוס מים ונכנסתי לחדר.
באתי לצאת מהחדר כשהבנתי שזה החדר הלא נכון אבל אז קלטתי מה ראיתי: מאות על גבי מאות של תמונות... שלי.
ישנה,אוכלת,מדברת בטלפון,רואה טלוויזיה, מתלקחת, הכל.
הרגשתי שנגמר לי האוויר. פתאום שמעתי קול;למה נכנסת לפה?
ג׳ורג׳. ״היי״ אמרתי, הדופק שלי מהיר הרבה יותר ממה שהוא אמור להיות. ״לא היית צריכה לראות את זה״ אומר גורג בקול צרוד ״אני דווקא חושבת שזה חמוד״ אמרתי וליטפתי לו את הלחי... ואז בועטת לו במפסעה,רצה לדלת אני רואה שהיא נעולה אז אני רצה לחלון הקרוב ביותר וקופצת בלי לחשוב פעמיים מה שהיה ממש מטומטם בגלל ששכחתי שהוא גר בקומה שנייה. צרחתי, הרגליים שלי נשברו,גררתי את עצמי משם,לא יכלתי יותר,הזיעה, הכאב,העייפות, הפחד,האדרנלין הכל ביחד היה נורא
איבדתי הכרה.
התעוררתי עם כאב חד בראש, התעוררתי בבית חולים,
״איך הגעתי לפה ?״ חשבתי לעצמי
גורג היה שם.
לא זכרתי הרבה אבל זכרתי את הפחד,את האדרנלין, את הכאב, את האומץ,את הנעיזות
״היי״ אמרתי. התנהגתי כאילו לא זכרתי כלום
״מה קורה פה?״ המשכתי במשחק הקטן שלי
״את לא זוכרת?״ שאל גורג ואז פניו נהיו רגועים וממזריים
״נורא נהננו אתמול בלילה ורקדנו בסלון, עלית על שולחן ונפלת״ המשיך להעמיד פנים.
״מה אתה אומר...״ אמרתי בלחש
..................
הגענו לבית הספר וישר הלכתי להנהלה
אמרתי למזכירה הנחמדה שאני חייבת לעבור מקום
אך היא אמרה שכולם כבר התמקמו בבתים שלהם ואי אפשר לעבור, אלא אם כן מחליפים עם מישהו אחר
מצאתי את ההזדמנות שלי
רצתי לאמה וביקשתי ממנה את המובן מאליו: שהיא חייבת להחליף איתי חדר.
למרבה המזל היא הסכימה
אחרי יום לימודים מפרך הלכתי לביתו של גורג וארזתי את כל הדברים שלי
אבל הוא תפס אותי.
״מה, למה את אורזת ?״ שאל
״אני זוכרת הכל.הכל. חתיכת אובססיבי. מטומטם !״ אני צועקת עליו
״אני מבין.. אני פשוט לא יכול לתת לך ללכת..״ אמר
״מה תעשה ?! תכלא אותי ? ״ המשכתי
״את לא מבינה, זה לא ככה, תירגעי.״ אמר
״מה אתה אומר ! אני חושבת שזה בדיוק מה שזה נראה !״
״אני פה כדי לשמור עלייך״ אמר חזק וברור
״מה...למה...?״ שאלתי בחשש
״ההורים שלך.״ אמר
הרגשתי מסוחררת,כאב נוראי בראש תפס אותי
הכל נהיה שחור.
המילים האחרונות שאוולין שמעה היו-
לא מגיעים לך חיים כאלה,אני יודע.
YOU ARE READING
המרחק?
Teen Fictionברור שחיים כאלה לא מגיעים לה, לאוולין אבל היא נולדה כזאת... מסכנה.... זה מה שכולם חשבו על אוולין, טוב מי שלא הכיר אותה, אבל מבפנים היא הייתה לוחמת אמיתית לא הפריע לה מה אומרים עליה, או על סגנון הדיבור שלה אבל לאחרונה.. גילתה שהיא בסכנה גדולה
