another world

1

"למה את תמיד יושבת פה לבד",
"אלין את שומעת אותי" .עוד שאלות ועוד דיבורים למה אף פעם לא מניחים לי אני רק רוצה קצת שקט רגע אחד בלי שאלות מעיקות שאין לי עליהם תשובות, "אני יודע שאת שומעת אותי " הוא ממשיך לדבר " מה אתה רוצה מתן" קולי יצא צרוד ועייף זאת הייתה הפעם הראשונה שפתחתי את פי, הוא נראה מופתע שעניתי לו אך מיד התעשת והביט בי בעיניי השקד שלו "אני רק דואג לך לין, את פה לבד רק באתי לבדוק מה איתך " הוא השיב בקולו המחוספס שפתיו ממשיכות לנוע אך איני קשובה לדבריו מחשבותיי לוקחות אותי למקום אחר. צילצול חד ורועש מפריע לי להמשיך לחשוב על דברים סתמיהם אני מעיפה מבט לעבר המקום שבו יושב מתן מגלה שהוא כבר אינינו, בטח נמאס לו לכולם נמאס בסוף . אני קמה בלית ברירה מהדשא היבש מעיפה כמה עלים מהחצאית שאני כול כך שונאת אני מסדרת את בגדיי מוודאת שהכול במקום ורק אז מתחילה לצעוד לעבר הבניין הגדול שכרגע נקי מתלמידים אני מגבירה את קצב ההליכה שלי בנסיון להגיע בזמן לשיעור אני שונאת את המבטים שתמיד מופנים אליי שאני נכנסת לכיתה למה אכפת להם כול כך זאת רק אני לא מישהי מיוחדת רק ילדה בת 18 עם עניים אפורות שלא מספרות כלום, שיער אדמוני ופנים לא מיוחדות שלא נדבר אל הגוף הממוצא כמו כול נערה שנייה במקום הזה . "גברת גרין, כמו תמיד מאחרת מה קרה הפעם " קול צווחני חדר לאוזני העפתי מבט לכיתה כמה צפוי כול המבטים אליי עינייהם מנקרות את פניי "אני לא חייבת לך הסברים " סיננתי בכעס גלוי פניתי לכיוון שולחני מעיפה את הכיסא לאחור ומתיישבת המורה נענעה את ראשה כלא מאמינה והמשיכה לכתוב בלוח הכיתה המשיכה בעיסוקיה רגילים לאדישות ולחוצפה שלי ,השיעור היה בלתי נסבל ומשעמם אני לא מוצאת סיבה טובה מספיק לשבת פה שעתיים שלמות אני אוספת את חפציי ויוצאת מהכיתה מתעלמת מהקריאות של המורה אני ממשיכה ללכת במסדרונות
עד שאני מרגישה כאב חד בראשי כאשר אני מתנגשת במשהו קשה "פאק, אולי תסתכל לאן אתה הולך חתיכת מפגר"צעקתי על האדם שעכשיו גרם לכאב בראשי הרמתי את מבטי מצפה לראות את אחד מהתלמידים הטיפשיים שלומדים כאן, אך במקום זאת נתקלת בפרצוף זר, אני לא ראיתי אותו פה אולי הוא חדש טוב זה ממש לא מעניין אותי הוא ממשיך להביט בי בעיניים ירוקות קרות שמעבירות בי צמרמורת מוזרה " תגידי בשביל מה יש לך עיניים, אם לא כדאי להשתמש בהם " קולו צרוד ועמוק, כעס מופיע על פניו אני מרגישה איך דמי רותח איך הוא מאז בכלל לדבר אליי ככה ועוד שהוא התנגש בי "תזוז לי מהעיניים מפגר" אני מסננת בכעס ועוקפת את גופו שחוסם לי את הדרך אני מעיפה לעברו מבט לפני שאני יוצאת מהדלת הראשית רואה אותו ממשיך לכיוון המזכירות הראשית איזה יצור הוא לעזאזל אני צריכה להירגע "לין" קול מוכר קורא מאחורי אני לא צריכה להסתובב כדאי לדעת שזה מתן " מה הפעם מתן " אני שואלת באדישות, מרגישה אותו מתקרב נשימותיו החמות מורגשות על צווארי " למה ברחת מהשיעור " הוא שואל קולו מעביר בי צמרמורת מוכרת יותר מידי " זה כבר לא עיניינך מתן, רק תעזוב אותי בשקט " אני ממלמלת בקול שקט " תפסיקי אם זה אני דואג לך למה את לא רואה את זה אל תרחקי אותי ממך " קולו מיואש ,עייף אני נאנחת מסתובבת עליו עיניי מביטות לתוך שלו "נפרדנו לפני חודש, אולי תשחרר כבר אני לא מעוניינת בדאגה שלך ולא ברחמים שלך " אני צועקת עליו כעס משתלט על גופי הוא פשוט דורש את זה אני לא רוצה להוציא עליו את העצבים שלי אבל הוא לא מבין שאני כבר לא שלו היינו ביחד שנה אבל זה לא הסתדר הוא לא קולט שאני הרס עצמי שאני רק מזיקה לו "לין זה לא קשור למה שהיה בנינו את יודעת שאני אוהב אותך לא משנה מה ואני תמיד הדאג לך " ," ואין פה רחמים את צריכה להבין את זה כבר" הוא אומר