מרכבה

מָרְכַּבֶּה

"סיגריה?"
"אסור לנו."
"כולם ישנים."
"בכל זאת..."
"מה יעשו? יזרקו אותך מהמלחמה?"
"הלוואי."
"זה לא יקרה."
"אז תדליק אתה ואני אעשן כמה שאכטות."

אברם חייך בחושך, הסתובב אל החלל השחור, עיגל את אצבעות ידיו והדליק סיגריה. האור הבהב למשך כמה שניות וכבה. הוא הפך את הרובה, החדיר את קצה הסיגריה אל חלל קת ההדק ושאף ארוכות. לאחר מכן הרים את ראשו מעט ונשף בחוזקה את העשן אל האוויר הלוהט שבחוץ.
"אח, בריאות." התמוגג והעביר לי את הסיגריה, כשהקצה מופנה כלפי פנים היד. עשיתי כמוהו. העשן חרך את גרוני היבש.
"מה השעה?"
"שתיים."
"עד מתי אנחנו שומרים?"
"לא יודע. יונתן ארגן רשימת שמירה או משהו כזה."
העברתי לו את הסיגריה. הוא הסתובב והתיישב על החומה החשופה.
"אתה מסתכל?" הרים את עיניו.
"כן," עניתי בחוסר חשק, "גם אתה צריך."
"מספיק אחד," החליט, "כשתרצה לשבת תגיד לי ואני אחליף אותך."
הוא פתח את האפוד ונתן לו להישמט על הרצפה הקשה. ואז נשען לאחור ופשט את רגליו קדימה. הנשק נח לידו.
"לא רע," ציין,"אני יכול להעביר ככה כמה שעות טובות."
הוא מצץ את השאכטה האחרונה בקולניות וכיבה על אחד מזיזי הבטון שבלטו מהרצפה.

הבטתי קדימה אל החשכה. לאחר כמה דקות העיניים התרגלו מעט ויכולתי לזהות את הדרך ממנה באנו – שביל שחציו עפר וחציו אספלט שחצה שתי שורות בתים נמוכים ממערב למזרח. מולי ניצבהרחבת בטון שסימנה את חזית שטח הבית בן שתי הקומות בו שהינו כעת. מימיני גדר אבנים שכוסתה בשיח מטפס, ומעבר לה בית שגגו הופצץ וחורים גדולים נפערו בו כמו פצעים מוגלתיים.
משמאלי השתרע בוסתן עם חמניות שזהרו בחושך. ריח זעתר פרוע התנפל על חללי הבית הפרוץ והביס, לעתים, את ריח השריפה הכללי. היה חם ולח. אגלי זיעה נטפו מראשי וזחלו לאורך הרקות. המדים שלי היו רטובים ומלוחים והאפוד המסורבל שפשף את גבי התחתון, עד ליצירת פסי עור מדממים ששרפו בכל פעם שזרזיף זיעה מלוח הגיע אליהם.
בעטתי קלות באברם שנחר מתחתי.
"מה.. מה..?" נדרך לפתע ואחז ברובה שנח על ברכיו.
"אתה נוחר," אמרתי לו.
"בסדר, בסדר," הוא הסתובב לצד השני ונרדם שוב, פיו פתוח לרווחה.

הסתתרתי מאחורי עמוד בטון והשקפתי על השטח. היה שקט ומתוח. מרחוק ייללו תנים וכמה כלבים נבחו לאפלה. הייתי עייף אך דרוך, ומיעטתי להרכיב את אמצעי ראיית הלילה כדי לא לאבד את היכולת לראות עצמים בחושך. כך הצלחתי לגלות את שיחי העגבניות שגדלו פרא לאורך גדר האבן בבוסתן מצד ימין. הבטתי לאחור, אך לא הבחנתי בתנועה כלשהי. על הרצפה היו שרועים חיילי המחלקה שישנו אחד על השני ונראו כמו שמיכה כהה ומקומטת הפרושה ברישול. מאחור התגלה עוד פתח המוביל לחדר, שם ישב סגן מפקד הפלוגה עם החבר'ה שלו והמתין לפקודות ממפקדת הגדוד. לא ידעתי מה הולך לקרות ואם אנחנו נשארים כאן למשך הלילה. אולי אברם יודע, הוא תמיד יודע דברים כאלה. בעטתי בו קלות.
"מה, מה?" נדרך שוב.
"אתה יודע מה קורה?"
"לא," ענה והסתובב שוב לצד השני.
"נשארים פה?"
"לא יודע," ענה שוב, "זה תלוי."
"במה?"
"במג"ד."
"ראית אותו באירוע?"
"כן, הוא הגיע עם הטנקים."
"ומה הוא אמר?"
"שום דבר."
"אז במה זה תלוי?"
"בו."
"ומה הוא רוצה?"
"לא יודע."
"מי יודע?"
"אף אחד."
"טוב."
"טוב." הוא חזר לישון.