מרכבה

אחרית דבר: חזון מרכבה מאת יהונתן דיין

חזון מַרֽכָּבֶּה

כשתתייצב מול מסכות הגז והחפירות, כל האמת מוכרחה להתגלות.

(ביל פיי, "שעתה של הרדיפה האחרונה")

"סיגריה?"

זאת אינה הצעה. זאת קריאה ליסוד שממנו עשוי הסיפור הזה, שאינו נפתח, אלא נדלק. יסוד האש. היסוד הוא קמאי. הצורך והשימוש הכפייתי בו מעיד על מזג אנושי קמאי. מזג של לוחם. כל צורכו של הלוחם הוא הישרדות. זהו הצורך של דמויות החיילים בסיפור, ושל המספר ששב משדה הקרב. סיפור המלחמה הזה, שנכתב בדיעבד, נכתב תחת אש.

המצית שחומס המספר כשלל קרבות ממכולת לבנונית נטושה ישמש לנו קריאת כיוון. המצית נלקח בשעה של בהלה וחרדה, בזמן פינוי פצועים לנאפ"ל; הדחף לעשן מתואר כניסיון פרוזאי ליצירת מובלעת שלוה קטנה, "שבע דקות" של שקט במהומה הבלתי פוסקת; אבל אם נעמיק ונתבונן בחייל הזה, שמיד לאחר ההתפוצצות, ההתקפה הראשונה שחווה באותה מלחמה, מלחמתו הראשונה, עובר בין פצועים וחיילים זרים שמתרוצצים סביבו כמו עכברים מורעלים, לוקח מדלפק המכולת הבזוזה וההרוסה את המצית וטומן אותו בכיסו, נגלה את משאלתו הטראומטית, מכמירת הלב, שם בלב הכאוס - להשיג שליטה באש. המצית, המצאה אנושית פשוטה וגאונית כאחד, יתגלגל חזרה, ככל שנעמיק חדור עמו אל אימת המלחמה, לכדי פטיש קדום של עובד אש. המספר זקוק לו כקמע מגונן, שישמור את דרכו העוברת במרחב המצולק והשסוע של מלחמת לבנון השנייה, שבו המטרות הקיומיות המוכרות אובדות; כשהשאלה "לאן?" נענית בתשובה תקיפה: "תפסיק לשאול שאלות מיותרות".

ככה, ללא סיבות ויעדים, עם המספר ועם סיפור המלחמה, אנו נעים כשהמצית בכיסו. האש נישאת על גופו. אנחנו נעים כדי לחמוק מאש. אנחנו נעים כי אנחנו מושכים אש. אנחנו נעים כדי לייצר אש. "לאן?" היא שאלה אנושית מדי. מעבר לאוריאנטציה, היא שואלת לגבי תכלית. ומהי תכליתו של אדם שהפך לחוליה בגופו של נחש, הנע בטור עורפי, בקנים שלופים לכל עבר, מביט במציאות בין כוונות טלסקופיות, ועושה דרכו, דרוך, בין רחובות חרבים, המעלים ריח גוויות חרוכות?

הרקע למרכבה הוא, כאמור, מלחמת לבנון השנייה, אבל הנסיבות הגיאו-הפוליטיות, כה רחוקות מעולמו של הסיפור, כמו אותן השמועות החולפות בין החיילים, כפנטזיות גאולה, על הגעתה של קונדוליסה רייס מאמריקה, כדי להביא להפסקת אש. לקורא הישראלי השפה שבה מדבר הסיפור מוכרת. התמונות ידועות. אך עיגון המלחמה הזאת בזמן ובמקום הולך ומתייתר מאפיזודה לאפיזודה. רון דהן אינו כותב על מלחמת לבנון השנייה. הוא כותב את המלחמה כאירוע, כמצב קיומי.

בתורת הלוחמה הצה"לית הפעולה החיילית שמתוארת במרכבה מכונה "לוחמה בשטח בנוי" (לש"ב); אלא שדהן מעניק למושג משמעות כפולה: השטח הבנוי אינו תוואי השטח שעמו החיילים נאלצים להתמודד. כאן לוחמה בשטח בנוי מתגלה במובן של לוחמה נגד המרחב האנושי – ריסוקם ושריפתם של ערים וכפרים, מכולות, בוסתנים, בתי מגורים, סלונים וחדרי ילדים. תחום הציוויליזציה, זה השטח שמשמידה המלחמה. ובד בבד, עם קריסת המרחב התרבותי, קורסים היצורים המאכלס אותו. בני האדם, הלוחמים עצמם. במעין אפקט דומינו פסיכו-פיזי, נופלות בעקבות חומות המרחב גם חומות הנפש. עם כתישתם של מבני התרבות, שב ומגיח הטבע הפראי שנכבש תחתם, ואתו – החיה שבאדם. "ריח זעתר פרוע התנפל על חללי הבית הפרוץ והביס, לעתים, את ריח השריפה הכללי ששלט." לכל אורך הסיפור ניתן להציץ בין חורי הבתים השבורים ולראות צמחים מטפסים, עצים עיקשים, חמניות בוהקות, ניתן להריח את ריחם העז של פירות ושיחי תבלינים, וניתן לשמוע את נביחות הכלבים ונהמות התנים. כל אלה נקלטים בצורה עזה כל כך בתודעה אנושית, תודעת הלוחם המספר, שהפך לאינסטינקט חי.