Blue || Niall Horan Hebrew Fanfic

פרק ראשון

"בוקר טוב." רוזי מברכת אותי כשאני מתיישבת בשולחן אוכל עם שתי צלחות של ארוחת בוקר. היא לוקחת אחת מהן, חותכת חתיכה קטנה מהחביתה בעזרת המזלג ומכניסה אותה לפיה. אני עושה את אותו הדבר, עיניי עוברות ברפרוף על כותרות בעיתון היומי.

"קמפיין להעלאת מודעות נשים- אתן יכולות"

מעבירה דף.

"'הייתי תקועה חודשיים במרתף קפוא, לא ראיתי כלום חוץ מחושך' אחרי שלוש שנים סיפור החטיפה של לי גריימס מתפרסם"

מעבירה עוד דף.

"וואן דיירקשן באים לביקור!"

אני עומדת להעביר דף נוסף כשהבנה מכה בי.

"היי רוזי, זאת לא הלהקה הזאת שאת אוהבת? דיירקשן משהו?" אני אומרת לה, והיא במהרה מנתקת את מבטה מהצלחת וקופצת מכיסאה. היא ממהרת לעמוד מאחורי, חוטפת את העיתון מהידיים שלי ופולטת צווחה קצרה, גורמת לי לפרוץ בצחוק קולני.

"הם בלונדון! תראי מה כתוב," היא אומרת, דוחפת את העיתון לפניי בעוד האצבע שלה עוברת על השורות שהיא קוראת, "ארבעת הבנים הגיעו לעיר לפני יומיים, וזה לא נראה כאילו הם ילכו בקרוב. ליאם, חבר בלהקה, צייץ ברשת החברתית טוויטר שהבנים מתכננים לבלות את שאר ההפסקה בלונדון." היא מפסיקה לקרוא, מסתכלת עליי בעיניים נוצצות מהתרגשות. "אני אוכל לפגוש אותם! לא, אני חייבת לפגוש אותם. אלוהים, בבקשה תתני לי לפגוש אותם!" היא אומרת בהתרגשות יתרה, מחזיקה את העיתון קרוב לליבה. אני פולטת צחקוק אחרון, מנגבת דמעות של צחוק מעיניי.

"ילדה, אני מאוד נהנית מההצגה שאת מספקת לי, אבל אני ממליצה לך להתחיל להתארגן לבית ספר. אני יוצאת לעבודה עוד חמש דקות ואני ההסעה היחידה שלך. שתינו יודעות שאת לא אוהבת ללכת לבית ספר." אני אומרת, חיוך רחב פרוש על פניי והקול שלי צפצפני מהשפעת שטף הצחוק מקודם. הבעת אימה מופיעה על פניה כשהיא שומעת את המילים שלי, ממהרת להיעלם מטווח הראייה שלי ולהותיר אותי צוחקת שוב.

בגלל שאני הבנאדם האחראי מבנינו והיא רק ילדה, אני זאת שאחראית לשלם על הכל. לקולג' אני הולכת עם מלגה, ככה שזה דבר אחד שאני לא צריכה לשלם עליו, אבל יש לי הרבה דברים אחרים לשלם עליהם. אז אני מתחילה לעבוד מוקדם בבוקר עד השיעור הראשון שלי בקולג', בין שיעורים, אחרי שיעורים- מתי שאני יכולה. והעבודה הקשה משתלמת, כי עד עכשיו אני תמיד שילמתי את שכי הדירה בדיוק בזמן. תמיד יום המשכורת בטיימינג שעובד מאוד טוב בשבילי, בדיוק ביום שאני צריכה לשלם את שכר הדירה. שני הימים האלה הם במקרה היום, אז אני די לחוצה מבחינת לוח זמנים. אסור לי לאחר אפילו בדקה כדי שאני אספיק לעצור בדואר לאסוף את המשכורת. אני יודעת שכרגע החיים האלה הם לא המסגרת הכי יציבה בעולם לרוזי, אבל זו המסגרת הכי יציבה שאני יכולה לספק לה כרגע. עוד מעט אני אסיים ללמוד ואנסה להתקבל לעבודה אחרת, עבודה רצינית יותר עם משכורת גדולה יותר שתאפשר לי ולרוזי לחיות באופן נוח יותר.